צבי הרמן שנפלד , נער בן 14 ליד מחרטה במחנה פלאשוב

442
"מאושוויץ עברתי לפלאשוב , כילד נתנו לי עבודות קלות. היה יהודי שעבד במטבח והיה משאיר לנו סירים לליקוק השאריות. הוא היה מוהל ואמר לי אז שאם אתחתן ויהיה לי בן – הוא ימהול אותו. אחרי שהשתחררנו הוא הגיע לחיפה ומהל את בני שנולד בארץ.

במחנה היינו מאוד רעבים וקיבלנו מאה גרם לחם ליום. פעם ניסיתי לקבל עוד לחם והלשינו עליי וקיבלתי מכות חזקות . עברנו משם לגרוס – רוזן, שם שכבנו על הרצפה. זה היה מחנה מעבר ומשם עברנו לגרליץ, שם עבדתי בבית חרושת לתחמושת ליד מכונות חריטה. אני עשיתי את הראש של הפגז בביצוע טוב.
 היה כל הזמן רעב מתמיד וחום בהאנגר. באחד הימים התעלפתי והתעוררתי בחוץ בשלג. היה שם חייל ורמארט ששמר עלינו, הוא הסתיר כריך עבורי ונתן לי אותו.
לאחר מכן עברנו במכוניות לציטאו שהייתה בגבול גרמניה וצ'כוסלובקיה. זה היה מחנה השמדה ורוב מי שנשלחו לשם ברגל לא שרדו את המסע ונורו בדרך. לא היה שם אוכל, היו הרבה כינים, והייתה הפרדה בין הנשים – לגברים שעבדנו בבית חרושת לאווירונים. אנחנו שכבנו בצריפים וחיכינו למוות.
 הייתי במצב מאוד ירוד ואני מאמין שאם השחרור היה מתעכב בעוד מספר ימים כנראה לא הייתי שורד . אני זוכר ששמעתי את המטוסים באים אך את רגע השחרור אינני זוכר.."
"אחרי השחרור התעוררתי בבית של אישה גרמניה שטיפלה בי. היא פחדה שיפגעו בה אם לא תטפל בי.
באו לביתה קצינים רוסים לפקח עליה, ואחד מהם שהיה רופא טיפל בי גם הוא. אחרי שהתאוששתי הוא העביר אותי למחנה שלהם ונתן לי עבודת תרגום. אחרי חודשיים עזבתי ונסעתי לפראג ושם היו רשימות של אנשים שנשארו בחיים בקהילה היהודית וראיתי שלא נשאר אף אחד ממשפחתי וברחתי משם. הבית שלנו היה הרוס, היה עשב גבוה, ומה שהסתרנו בין הגג לרעפים כבר לא נמצא"

למסמך המלא בפרויקט לדורות

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *