צבי ניסנקורן, ילד בן 5 לבד בבונקר ביער

516
נולדתי בשנת 1937 בעיירה פבלוף שליד העיר חלם שבפולין , למשפחה דתית ששומרת מצוות וחגים .
ב -9 בספטמבר 1942  כל היהודים בעיירה קיבלו הודעה שעליהם להתייצב  במועצה של העיירה,
אבי שהיה מקושר היטב עם בעלי סמכות בפבלוף ידע מראש שהולכים לגרש את כל היהודים מבתיהם ליער שסמוך לעיירה , ולכן הוא בנה מעין בונקר ביער כדי שאני ומשפחתי נוכל להתחבא שם .
בתוך אורוות סוסים
לפני שעזבנו את ביתנו ליער ,אבא שלי החביא אותי בתוך אורוות סוסים בתוך הקופיץ (ערימת קש ) , מפני  שהחיילים האוקראיניים  שהשתלטו על המקום,  היו עושים חיפושים בכל מקום בעקבות הלשנות של  התושבים המקומיים , בכדי לעצור יהודים.
שתי אחיותיי הקטנות עברו להתחבא אצל  אחת המשפחות הנוצריות שאבי הכיר  .
בהמשך עברתי אני ,יחד עם אחותי הבכורה לאה ,אבי, אמי ,דוד שלי והפילגש שלו להתחבא בבונקר  . כל אחד לקח עמו מעט ציוד , בגדים ואוכל שהחביא בבונקר . אמי לקחה קצת לחם כדי שיהיה לנו מה לאכול בבונקר.
לאחר שלושה ימים שהתגוררנו בבונקר ,אבי מסר את אחותי לאה שתעבוד אצל אישה נוצרייה בכדי לקבל עבורה כסף ,דודי והפילגש שלו עזבו להתגורר במקום אחר ביער  .
רוב היום הייתי נשאר לבדי בבונקר ,מאחר והורי היו יוצאים בבוקר וחוזרים רק בערב וזאת בכדי להשיג מעט אוכל
רוב הזמן הייתי ישן בבונקר אך לפעמים הייתי יוצא לטייל קצת ביער בקרבת מקום וכל הזמן הייתי בגפי ללא שום חבר או משפחה .
באותם ימים הגיעו ליער הרבה יהודים שברחו או שגורשו מבתיהם ותנאי המחייה היו קשים מאוד – היהודים היו גונבים אוכל כדי לשרוד ולא היו בגדים חמים או שהבגדים נהיו מרופטים במשך הזמן ובמקום שרר קור אימים . לכן, על מנת להתחמם ,היינו מסיקים עצים .
הסכנה העיקרית ביער : האספסוף האוקראיני
באחד הימים ,אבי, שהיה בקשר טוב עם כמה מהנוצרים בפבלוף ,קיבל הודעה שהאספסוף האוקראיני צריך להגיע ליער בכדי לפגוע ביהודים ולכן הוא הזהיר את היהודים שיברחו לצד השני של היער . אך היהודים ביער , שהיו שרויים בדיכאון ומיואשים בשל תנאי המחייה הקשים לא הקשיבו לאבי וחלקם אף טענו שלא אכפת להם.
 יום אחד לפני שהאוקראינים נכנסו ליער , אבי לקח אותי ואת אמי להתחבא אצל הנוצרייה שביער , שאחותי לאה עבדה אצלה , וזאת לאחר חודשיים ששהינו בבונקר .
לבסוף האוקראינים נכנסו ליער  וכל היהודים שסירבו לברוח נרצחו שם באכזריות .
כעבור יומיים ,חזרנו אבי , אמי ואני ליער והתאכסנו בתוך מבנה עץ שאבי מצא .
במשך כל הימים ההם הייתי לבדי עם אמי בתוך הצריף  .  
אבי היה מסתובב ביער רוב הזמן עם הרובה שלו והיה חוזר רק לעיתים .
היה כפור אימים ולא היה לנו כיצד להתחמם .
רעבים במחסן אצל משפחת שיינר
לאחר חודש ששהינו במבנה העץ , אבי העביר אותנו יחד עם דודי והפילגש שלו ואחותה ועם עוד מספר יהודים להתגורר במחסן אצל משפחת שיינר – משפחה פולנית שהתגוררה בעיירה . אם המשפחה הייתה מבשלת לנו אוכל פעם ביום בתוך סיר גדול .
באותם ימים היה קשה להשיג מזון בשל המלחמה שהתנהלה והיינו רעבים מאוד רוב הזמן .
למשפחת שיינר היה ילד שקראו לו יוזף והוא היה הולך לקרצ'בסקי  בעל החווה שהתחבאתי אצלו קודם שנכנסנו ליער והוא היה נותן לו בשבילנו שק עם תפוחי אדמה.
 משפחת שיינר הייתה ענייה מאוד ,אך אב המשפחה בכל זאת היה יוצא בלילות וקונה לנו לחם ומביא עוד כמה תוספות לאוכל .
 בתוך המחסן שהתגוררנו בו היו עכברושים גדולים ששרטו ונשכו אותנו וסבלנו מהם ייסורים קשים .
המזון לא הספיק לכולם ולא היה מים נקיים לשתייה .
 באחד הימים ,לאחותי לאה יצאו פצעים מוגלתיים על כל קרקפת ראשה מפני שהיא ישנה בתוך לול תרנגולים והאישה הנוצרייה הביאה אותה למשפחת שיינר כדי שתחזור אלינו .
אמי הצליחה  לבסוף לרפא אותה באמצעות שמן שרוף ונפט וכעבור חודש היא החלימה .
באחד הימים הייתי צמא כל כך ששיגעתי את כולם כל היום שאני רוצה מים .
אבי כל פעם אמר לי שאין ושאני אתאפק ,אך בתור ילד היה קשה לי להתאפק והמשכתי לדרוש מים ולשגע את כולם ,לבסוף,  אבי איבד את עשתונותיו ופשוט הסתער עלי וחנק אותי עד שאיבדתי את הכרתי .
אחותי לאה ניערה וטלטלה אותי בבהלה עד שהכרתי שבה אלי ולמעשה היא הצילה את חיי.
יוזף שיינר לא היה הולך לבית הספר והוא היה שומר עלינו במחסן כאשר האוקראינים היו באים לעשות חיפושים בבתים .
במהלך השהות שלנו במחסן של משפחת שיינר נולדו לפילגש של דוד שלי ולאחותה תינוקות    התינוקות נזרקו החוצה ונרצחו מפני שלא הייתה אפשרות לגדל אותם .
המבוגרים נהגו רוב הזמן לשחק בקלפים .במשך הזמן , אבי החליט להחזיר את אחותי בחזרה לאשה הנוצרייה ,שתחילה סירבה לקבל אותה אך לבסוף השתכנעה לאחר שאדם ששהה אצלה שהיה ידוע בתור גנב וקראו לו פלאקה גרם לה לייסורי מצפון .
כשאבי ביקש לחזור למשפחת שיינר , פלאקה ביקש מאבי שיביא אותו אלינו על מנת שיוכל גם הוא להתחבא וכך היה . ביני ובין פלאקה נוצרו יחסי ידידות טובים -הוא לימד אותי שירים וחשבון .הוא גר אתנו במחסן במשך שישה חודשים ולבסוף עזב .
לילה אחד התושבים המקומיים גילו שמשפחת שיינר מחביאה יהודים במחסן ביתם והלשינו על כך לאוקראינים .לכן , עזבנו כולנו את המקום לאחר ששהינו  16 חודשים לערך שם. 
 הלשנה ובריחה
עברנו להתגורר אצל נוצרי אחר שאבי הכיר בשם מיכאלובסקי והיו לו  2 בנים .
אצל מיכאלובסקי תנאי המחייה שלנו היו  טובים מאוד מאחר והוא דאג לנו למזון ולבגדים חמים .
לאחר חודשיים ששהינו שם ,נרצח אחד מבניו של מיכאלובסקי בעקבות הלשנה שהם מחביאים יהודים .
כתוצאה מכך , החליט אבי שנעזוב את משפחתו של מיכאלובסקי בלילה כדי לא להעיק עליהם יותר .
חזרנו ליער וכוונתנו הייתה ללכת להתגורר זמנית אצל הנוצרייה שהחביאה את אחותי לאה. 
 ביער היה קפוא מאוד ושתינו וודקה כדי להתחמם .
אמי הייתה אישה דתייה מאוד וכל הזמן נהגה להתפלל ולקרוא תהילים .
לאחר שהגענו לנוצרייה ,שמענו שרצחו  2 חיילים גרמניים בתחנת הרכבת. עוד באותו הלילה,  כתגמול , הפציצו הגרמנים את  העיירה פבלוף וכל היהודים נסו לצד השני של היער.
אמי שכבר הייתה מיואשת מתנאי המחייה הקשים ,מהרעב המתמשך , מהקור הקשה והמעברים המטלטלים לעיתים תכופות ביקשה מאבי שייקח את הרובה שלו ושיהרוג את כל המשפחה . היא ידעה שאם החיילים האוקראינים או הגרמנים יתפסו אותם ,הם יאנסו את הנשים וירצחו את כל המשפחה .
אבי יעקב הסכים לבקשתה אך כבדרך נס ,כאשר הוא חיפש את נשקו ,התברר לו במהרה שהוא שכח אותו אצל מיכאלובסקי מתחת למיטה שבה נהג לישון.
לאחר שחרור פולין ,  עברנו להתגורר בעיירה קמיונקה עד שהצבא הרוסי נכנס למקום באוגוסט  1944 , ובהמשך עברנו לעיירה שדליש ואבי חזר לעסוק במסחר 1944 .
חייתי  עתה עם כל  בני משפחתי .
פוגרומים נגד היהודים בפולין המשוחררת
בדצמבר 1944 נולד לי אח קטן וקראו לו יצחק .
אבי הלך והתפתח בעיסוקי המחסר שלו והצליח מאוד בעסקים .כתוצאה מכך , הפולנים קינאו בו מאוד ורצו להרוג אותו .
משפחתי ברחה באמצעות סוסים לעיר חלם . בחלם שכרנו דירה וגרנו שם .
 אבי ,שהיה מקושר מאוד ומצליח מאוד בעיסוקיו ,נעשה למעין אוליגרך ושלט בכל העיר והיה לו הרבה מאוד כסף .
אחר כך בשנת 1947 נודע  לאבי שיש שמועות שרוצים להרוג אותנו כי  היה פוגרום בעיר קיילצה ועלינו לברוח .
כהוכחה נוספת לכך , אלמונים השליכו לעבר ביתנו רימונים מספר פעמים , ולמזלנו אף אחד לא נפגע .
משפחתי החליטה לברוח מהמקום ועברנו להתגורר בעיר קלצק .
בקלצק ,אבי החל להבריח יהודים לארץ ישראל מפני שסגרו את הגבול…
על מנת לעלות למדינת ישראל בשנת 1950  ,משפחתי ואני נאלצנו לקחת רכבת מוורשה לוונציה ,נסיעה שנמשכה כשבוע ימים ,ולאחר מכן הפלגנו עם האונייה "גלילה " מאיטליה לנמל חיפה במשך שבוע נוסף .
הוריי קנו משק בכפר פינס והתחלתי לעבוד קשה בחקלאות .
ככל שהתבגרתי עם הזמן נעשיתי חזק מאוד מבחינה פיזית כתוצאה מהעבודה החקלאית הסיזיפית .
השתתפתי בכל מלחמות ישראל
בהיותי בן 18 בשנת 1955 התגייסתי לצה"ל לפלוגה ניסיונית שהקימו ובמשך הזמן יצאתי לקורס מ"כים בג'וערה .
 שרתי כמפקד טירונים ב בבה"ד 4 ובבה"ד 9 ואף במשרד קליטה ומיון בתל השומר .
 במילואים הייתי מש"ק חבלה וסופחתי לחיל  השריון  .
השתתפתי במלחמת סיני ,במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה בגדוד שריון בתפקיד חבלן גדודי .
השתחררתי ממילואים בשנת  1985 .
מכל המלחמות יצאתי בשלום .
במשך כל אותן השנים המשכתי לעבוד במשק החקלאי ועברתי להתגורר בכרכור עם משפחתי ואשתי.
השואה לימדה אותי לסמוך רק על עצמי ,לא לפחד מכלום ולא לוותר על כלום – לשאוף כל הזמן גבוה ולהתקדם .
ישנו מסר שאני מעוניין להעביר לדורות הבאים : שימשיכו לצעוד קדימה באהבה ורעות ושיאהבו את המולדת ,כי רק כאשר אנחנו מלוכדים המולדת ממשיכה להתקיים . "   
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *