צבי קלישר , בן 14 , הישרדות ותושייה בתקופת השואה בפולין

858

וורשה . לא היה מה לאכול בבית שלנו . אמי החליטה לשלוח אותי מחוץ לעיר למוסד פולני בשל חזותי הנוצרית .

ברגעי הפרידה אמרה  ” תהיה חזק , אתה כבר לא ילד”  ואף פעם אל תגיד שאתה יהודי ” . במוסד הפולני לא ידעו את זהותי היהודית. אמא טענה שהיא מצאה אותי רעב ברחוב , ולכן נותרה זהותי בסוד. המראה החיצוני שלי היה עד כדי כך מטעה שכאשר באו גרמנים  לחפש ילדים יהודים , הם קראו לי והביאו לי שוקולד. אחר כך צירפו אותי הגרמנים לנוער ההיטלראי על מנת לאמן אותנו להיות חיילים נאציים. הביאו לי תלבושת עם צלב קרס על השרוול  ולימודו אותנו לשיר נגד יהודים.  לאחר כמה זמן , לקחו את הנערים הבוגרים יותר לצבא הגרמני ואת הצעירים , ואותי ביניהם סילקו.

חזרתי לוורשה . הפולנים השתלטו על בית הורי והבנתי שהם נלקחו לגטו.

הגעתי לגטו וורשה וחיפשתי דרך להיכנס פנימה . בערב ראיתי חבורת ילדים יהודיים עם חבילות מתגנבים לתוך הגטו. רציתי להצטרף אליהם- הם חשבו שאני משוגע. ובכל זאת הצטרפתי אליהם . זחלתי איתם דרך תעלות הביוב ואז ראיתי את מראות הזוועה של הגטו : גוויות בכל מקום , שלדים מהלכים , עור ועצמות הצועקים “אני רעב” .

הצטרפתי לקבוצתת ילדים שגונבים אוכל מאיכרים בסביבה ומגניבים לגטו.

 לאחר תקופה נודע לנאצים על כך והם סגרו את התעלות ושמו שמירה חזקה. נכלאתי בתוך הגטו . לאט לאט נהפכתי גם אני לשלד. רציתי למות . קינאתי באלה שמתו כבר.

היו אנשים ששילמו לגרמנים כדי שיהרגו אותם. אבל לי לא היה כסף.

טיפסתי על החומה בלילה , בידיעה שהם יהרגו אותי , לפחות לא אצטרך לשלם על הכדור. לא פחדתי מהמוות.

הם ירו בי אבל לא פגעו .

קפצתי לצד השני , זה היה אזור פולני. פחדתי להיכנס שהרי הייתי שלד . כיסתי את הפנים עם הסמרטוטים כדי שלא יזהו אותי כפליט מהגטו .

מצאתי מרתף מטונף ונשארתי לגור בו.

בבקרים הייתי הולך לתחנת הרכבת וגונב חבילות מהנוסעים שנרדמו. בפנים היה אוכל ועוד כל מיני דברים שיכולתי למכור לפולנים.

פעם גנבתי חבילה קטנה מקצין נאצי בתחנת הרכבת . החבילה הכילה מספר שעוני זהב, כנראה שנגזלו מיהודים.

הביאו לי מחיר גבוה עבור זה וככה קיימתי את עצמי.

במרתף סבלתי מכינים. כל הגב שלי היה מכוסה דם וזה הופיע על גב החולצה. אז הייתי מוריד בגדים נקיים מחבלי הכביסה ושם את שלי במקום .

לקח כמה חודשים עד שקיבלתי פנים נורמליים . בזמנים האלו כבר לא חשבתי כמו ילד. מילותיה של אמי הדהדו כל הזמן בראשי “תהיה חזק , אתה כבר לא ילד” .

עזבתי את וורשה וחיפשתי מחסה ועבודה בכפרים פולנים בסביבה. הצעתי את שירותי כרועה צאן.

מצאתי מקום אצל משפחה גרמנית שגרו בפולין . הם נתנו לי 40 פרות לשמור עליהם . הם התייחסו אלי בצורה נוראית . הם לא ידעו שאני יהודי. חשבו שאני פולני . לא סיפרתי להם.  מאז אני יודע גרמנית , שפה שלמדתי  משמיעה בלבד.

ישנתי ביחד עם הפרות והחזירים ואוכל קיבלתי רק משאריות שנשארו ברצפה.

ערב אחד הגיע מכתב עם בשורה רעה למשפחה הגרמנית . שני הבנים נהרגו בחזית. כתגובה לידיעה שאל האב את אשתו בגרמנית ( הוא לא ידע שאני מבין) מה דעתה אם הוא יהרוג את “החזיר הפולני” . כלומר, אותי . היא הסכימה ואני הבנתי שהגיע הזמן לברוח.

לפני שברחתי גנבתי מהם בשר , אוכל וכל מיני דברים .

נקלטתי אצל איכר פולני אחר שביתו היה המפקדה החשאית של הפרטיזנים והמחתרת.   ידעתי שהם פרטיזנים והם ביקשו ממני לעזור להם .

התבקשתי לחתוך חוטי חשמל וטלפון כדי לשבש את פעולת הנאצים . לא פחדתי למות.

תפסו אותי  ונלקחתי לגסטפו.

שאלו אותי אם אני מדבר גרמנית ואמרתי לא. הביאו מתורגמן. הנאצי אמר ” תגיד לו שיוביל אותנו למפקדה של המחתרת, ואחר כך נירה בו”.  המתורגמן תירגם ” “ואז תהיה חופשי ” .

אמרתי  שאני לא יודע .

עינו אותי והיכו אותי מכות רצח. אבל לא הסגרתי את המחתרת . לבסוף הקימו אותי , כולי ספוג דם , בקושי עומד על רגלי , ושיחררו אותי במטרה לעקוב אחרי ולתפוס את המחתרת.

כשיצאתי ראתה אותי אשה מבוגרת , ריחמה עלי וניסתה לעזור לי. הגרמנים תפסו אותה – חשבו שהיא שייכת לפרטיזנים. ברגע שתפסו אותה אז ברחתי במהירות וחזרתי למחתרת. כבר אף אחד לא עקב אחרי. ניקו אותי וטיפלו בי . לקח כמה חודשים עד שבאו הרוסים והמלחמה נגמרה.

בסוף המלחמה לקחו לבית חולים רוסי  להמשך טיפול ושם השתקמתי.

נסעתי למחנה פליטים בגרמניה ואחר כך עלינו על אוניית המעפילים בן-הכט.

האנגלים עצרו אותנו קרוב לארץ-ישראל ונשלחנו לקפריסין .

בישראל התגייסתי לגדוד קרבי של צה”ל והייתי חבלן המתמחה בפירוק והרכבת מוקשים.

לתיעוד המלא של צבי קלישר בפרוייקט “לדורות”

 

0

תגובות

  • מדהים מרגש. תקומת היהודים וישראל בהתגלמותה. מי אמר שהיהודים לא נלחמו!!!
    צבי נלחם ועוד איך נלחם. נלחם על חייו מדי יום ביומו.

    אייל אינסל 11 במרץ 2018 16:49

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *