צבי רבינוביץ , הנער ששרד את השואה והמחנות ברומניה

250

נולדתי וגדלתי בברלאד, ביחד עם שני אחים ואחות אחת. אמא הייתה עקרת בית וטיפלה בנו ואבא עסק בטבק וסיגריות ולאחר מכן היה לו עסק של עצים. בגיל 11 הצטרפתי ל”נוער הציוני” , שם למדנו על ארץ ישראל. למדתי בבית ספר רומני, בחופשים היינו הולכים ל”חדר”  שם למדנו תורה וגמרא .

ב 1939 סילקו אותי ואת אחיי מבית הספר.

בשנה הראשונה, לאחר שסילקו אותנו מבית הספר, ישבתי בבית, וחיינו תחת עוצר. אבי נשלח לעבודות בטרנסניסטריה ואמי נשארה בבית עם אחותי ואחי הקטן ביותר. אחי השני גר בבוקרשט עוד לפני המלחמה, והוא נשאר והסתתר שם כל המלחמה .

ב1940 כשאני בן 17 נשלחתי לעבוד בסלילת כבישים, שם עבדתי שנה וב1941 נשלחתי למחנה העבודה דורקייה – ב1944 ברחתי מהמחנה והלכתי ברגל עד לדנו , בה שם שילמתי לאחד המקומיים שיעביר אותי לצד השני. כשהגעתי לצד השני, כיוון שליהודים אסור היה לנסוע ברכבת, כדי לעלות על הרכבת שילמתי לנהג רכבת שנסע לבוקרשט.

בבוקרשט הגעתי לאחי והסתתרתי בבוידעם בעזרת ארגון הג’וינט, הייתי יוצא בצהריים לאכול וחוזר להסתתר בבוידעם.

בתחילת מאי 1944 עליתי על האוניה מריצה ב’ והגענו לאיסטנבול, שם הג’וינט קיבלו אותנו ושלחו אותנו לסוריה לעיר חאלב, שם הייתי 11 ימים, ולאחר מכן נסענו ברכבת ללבנון ומשם הגענו לארץ ישראל, לעתלית . ההורים ואחותי עלו באמצע המלחמה -ב1948 ,לאחר שהאנגלים אישרו את הבקשה שלי. אחותי התחתנה ברומניה, והיא הגיעה באונית מעפילים. הם נשלחו (האחות ובעלה) לקפריסין לשנה וחצי. אחרי שנה וחצי הם הגיעו לישראל . ההורים הגיעו בהתחלה לפרדס חנה ולאחר מכן עברו ליפו. אבא היה אחראי על חלוקת דגים בתקופת הצנע .

הייתי בעתלית שלושה חודשים ולאחר מכן בקיבוץ גליקסון של הנוער הציוני ליד פרדס חנה-כרכור. בקיבוץ הצטרפתי להגנה.

לתיעוד המלא באתר “לדורות”

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *