צבי רוזנפלד, ילד בן 14 , הישרדות במחנה דראנסי בצרפת

275

 נולדתי בירושלים ב-29/12/27 בביה”ח ביקור חולים. הייתה לי אחות אשר הייתה גדולה ממני בשנה וחצי והיינו חברים הכי טובים, היא הייתה  יפה, נחמדה וגיבורה. לאבי לא הייתה עבודה בעקבות מאורעות תרפ”ט וגירשו את היהודים מחברון. היו לאבי שני אחים, אחד בארגנטינה ואחד באמריקה. אמרו לאבי “בוא לאמריקה עם המשפחה .”

על מנת להגיע לאמריקה היו צריכים להפליג באוניה, כשבוע בים עד צרפת ומצרפת לאמריקה כשלושה שבועות. כשהגענו לצרפת אבי ניסה לראות כיצד הוא יסתדר ובלי שפה מקומית ה. וא הצליח לפתוח חנות בעזרת היהודים שיסייעו לו, החנות נמצאת בעיר ראן. להכו היה כמו חלום, אבי היה סוחר והסוחרים אהבו אותו וכך גם הלקוחות כך שזה היה ממש כמו בחלום. בשנת 1934 נולד אחי יוסף . אבי התגעגע מאוד לארץ ישראל וכבר היה מבוסס כלכלית, בעקבות זאת, חזרנו לארץ בשנת 1935 וחלומו של אבי היה לבנות פנסיון בבית הכרם בירושלם ופשוט ליהנות מהחיים. התכנית של אבי הייתה לבנות שלוש קומות והקבלן ייעץ לו לבנות עוד קומה. לאבי לא היה מספיק כסף אך הוא היה צעיר והרעיון קסם לו. למזלו הטוב והרע, החלו בשנת 1936 מאורעות ואבי הפסיד את כל הונו וחזרנו לצרפת .

החיים בצרפת היו שוב חלום, עד שבשנת 1939 הגרמנים הודיעו על מלחמה כוללת והחל גיוס כללי בצרפת. אבי היה אמור להתגייס ואכן התגייס לבריגאדה העברית ונאלץ לשוב לארץ. נשארנו אימא ושלושה ילדים, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואנוכי. הגרמנים נכנסו וכבשו את צרפת והחיים כבר לא היו כמו חלום הם היו כמו גיהינום. הילדים הצרפתים שנאו אותי כ”כ וגם אלה שהיו חבריי הטובים ביותר. כששאלתי אותם למה הם שונאים אותי הם ענו כי היהודים הרגו את ישו וישו זה בנו של אלוהים והיהודים מאמינים בו. במשפט דרייפוס הצרפתים צעקו מוות ליהודים ! – ב 1942 הם גירשו את כל היהודים לתאי הגזים באוושויץ או בברגן בלזן. היו מחנות  איסוף בצרפת, אך המחנה הכי אכזרי היה בדראנסי. דראנסי לא היה מחנה אלא בית משותף בצורת ח’ עם עשר כניסות, ארבע קומות ומרתף. זה גם לא היה בית משותף- זה היה שלד בטון. חדרים ענקיים ללא חלונות, ללא דלתות ללא חשמל וללא שירותים. השירותים היו בצריף בחצר שהכיל ספסל עם חורים ללא מים, ללא כלום והצחנה הייתה נוראית. היה עדיף להיות חיה ולא להיכנס לשירותים בדראנסי .

המחנה היה צפוף מאוד -כ 6000-5000 איש לפחות ספרתי בצפיפות. יום יום נכנסו הצרפתים ושלוש פעמים בשבוע, ביום א, ביום ג וביום ה’  “היה גירוש” למחנות, ובאושוויץ קראו לזה “טרנספורט”. אחרי יומיים וחצי של נסיעה ברכבת מדראנסי לאושוויץ . החיים במחנה היו גיהינום .

כיצד הגעתי לדראנסי ?

כשהגרמנים נכנסו לנאנט הייתה לנו שכנה שבבעלותה בית מרקחת והיינו ביחסים טובים. קראו לה מאדאם טלאלייה וכנראה שהיא הייתה במחתרת ובצלב האדום. היא באה לאמי ואמרה לה שאנחנו צריכים לברוח והגרמנים רוצים לעצור כל אדם זר . היא מסרה לנו כתובת של כפר קטן המרוחק מעיני הגרמנים אך אימי רצתה להציל את ילדיה ורצתה כתובת של משפחה צרפתית חשובה, היא ידעה ורצתה להצילנו מהגיהינום שעלול לקרות.

אמי קיבלה כתובת של משפחה אצילה וידעוה בצרפת ונסענו אליה וזה היה יפה כמו ארמון עם כניסה לרכבים, כניסה לאנשים חשובים הכול היה הכי יפה. צלצלנו בפעמון ובאה עוזרת שהייתה לבושה כמו זרטים. אימי ביקשה לדבר עם בעלת הארמון אך היא לא רצתה להגיע עד שאמי בכתה ובסוף היא הגיעה . היא הכניסה אותנו לביתה אך סירבה לקבל אותנו כי היא בעצמה פחדה מהגרמנים. אימא הצטערה מאוד אך אני ואחותי שמחנו כי לא רצינו לעזוב את אימא. כאן אלוהים עזר לנו כי אם היינו מתקבלים אצלה, לא היינו שורדים. היא נשלחה לתאי הגזים מדראנסי בטרנספורט .

נסענו לכפר הנמצא  16 ק”מ מהעיר נאנט שם היינו שלוש משפחות: משפחת גורסקי, לוסטיג, רוזנפלד ואנחנו. החיים היו חיים שקטים, האיכרים היו נחמדים אלינו והתקופה הייתה מאוד טובה. לא הרגשנו את המלחמה, את השנאה של הגרמנים, עד שיום אחד בא כומר והודיע לאימי כי באים לעצור אותנו. ברחנו לשדות והיו ימים קשים ללא אוכל, , מים ביגוד מתאים, בלי כלום. בלית ברירה חזרנו לכפר מוב ואחרי מספר חודשים שוב או אך הפעם עם משאית, כל המשפחות נעצרו והועברנו לבית סוהר נאנט לכמה ימים. כשהיינו בבית סוהר בערך מאתיים אנשים נשלחנו משם לדראנסי (שנת 1942) .

החיים בדראנסי, קשה לתאר, בבוקר בשבע סופרים אותנו כמו חיות, פעם, פעמיים, שלוש. בערך אחרי חצי שעה נשמעת שריקה וחופשיים. יש אפשרות לצאת לחצר, בצהרים בשתיים עשרה שוב שריקה ויש ארוחת צהרים שמכילה קערת מרק קטנה, ופרוסת לחם, בשש-שבע שוב נשמעת שריקה וצריך להיכנס לחדרים. המחנה היה מחנה מעבר למתחם ה”גירוש”. היו 4 כניסות, בכל חדר היו שבעים איש כך שכל כניסה הכילה כמאתיים חמישים ואף יותר אנשי . ם לתאר את ה”גירוש” זה נוראי, לראות אנשים מבוהלים, לא יודעים מה, למה לאיפה ומתי הם נשלחים אך האמונה של האנשים הייתה לקוות כי הם נשלחים למקום טוב יותר … קשה היה להאמין שמדובר במוות . קשה להאמין שנסיעה של יומיים וחצי- שלוש אכזריות, בקרון בלי אוויר, בצפיפות איומה, להגיע בסופו של דבר לתאי הגזים ולבסוף למוות. לנו היה מזל גדול, כשהתרוקן הגירוש הם נאלצו למלא שוב. לפני הכניסה הוצבו שתי שולחנות, על שולחן אחד מכונת כתיבה בו נכתב מי האדם, לאן הולך, מאיפה נלקח, הכול. בשולחן השני היה אדם אשר היה לוקח תכשיטים, שעוני זהב ורכוש.

שתי משפחות שהיו קרובים אלינו היו פולנים ואנחנו נקראנו “פלשתינאים “,  כיוון שהגרמנים היו צריכים את הפלשתינאים ואנחנו לא ידענו למה, כי בארץ היא 200 טנקרים, והם רצו את הטנקרים הם היו צריכים את הפלשתינאים לחילופים . בצרפת היו כ 50 -פלשתינאים ולכן היינו בסטאטוס “לא לגירוש “, אך נשארנו לחיות במחנה וזה היה בלתי אנושי לראות את האנשים סובלים, מבוהלים, מורעבים והשוטרים היו מתאכזרים במה שאפשר וללא גבולות הדימיון כלפי היהודים. מי שהיה יהודי ללא מגן דוד היה נענש, לוקח שק חול ענקי ומסתובב בחצר ללא הפסקה. היו המון התאבדויות, אנשים כבר לא יכול לסבול, לחיות את הימים הללו בצפיפות ובלכלוך בחדרים ובהתעללות כלפינו. אמי הייתה מאושרת שאנחנו היינו לא לגירוש שבינתיים נשארים בצרפת, אך לחיות במחנה דראנסי…גם סוף מוות עם המעט מרק והמעט לחם ליום לאדם .

אמי הייתה גיבורה ואני חב לה את  חיי ! היא הצילה אותי ואת אחי בצורה שאי אפשר לתאר, היא התנדבה לעבוד במטבח אז , האוכל שלה היה מחולק בינינו כיון שהיא אכלה במטבח וכך חיינו ששה-שבעה חודשים שכל יום אמי הייתה משתדלת להכניס לבגדים שלה כל מיני ירקות וזה הציל אותנו. אין לי מילים כמה שאני חייב לה את חי!

לאחי לעומת זאת, שום דבר לא עזר, הוא היה קטן מאוד ומצבו הדרדר מיום ליום עד שבמזל גדול ביותר הגיע קצין גרמני והוציא את כל הפלשתינאים מהמחנה ונשלחנו למחנה של הצלב האדום ששמו “ויטל”. ויטל היה מחנה אנגלו אמריקאני והחיים הו שונים מדראנסי. גרנו במלון “נובל הוטל”  כל אחד בחדרו, במיטות, עם מים, מקלחות, ואפשר היה סוף סוף לחיות אחרי תקופה שלא החלפנו בגדים. האוכל הגיע כל שבוע בחבילה מהצלב האדום כמו בצבא: בשר וכל מיני אבקות כגון: חמאה, ביצים, סרדינים וכמובן שהיה אפשר לחיות כמו שצריך. אחי מיד קיבל טיפול רפואי וחייו ניצלו .

ביולי 1944 חזרנו לארץ ישראל ברכבת . בארץ עבדתי בבזק משנת 1946 עד 1995 ,

נלחמתי במלחמת השחרור ונפצעתי פעמיים. הכרתי את אשתי ונולדו לנו 3 ילדים ומהם יש לי 3 נכדים מתוקים וחמודים.

לתיעוד המלא באתר “לדורות”

 

 

1

תגובות

  • שלום! הסיפור מצמרר. קראתי אותו במלואו באתר “דורות” של המשרד לאזרחים ותיקים.
    אשמח ליצור קשר עם מר רוזנפלד או עם בני משפחתו עבור חוקרת מארה”ב שבני משפחתה נמנו על העצירים היהודים מפולין ששהו בוויטל ושעורכת כיום מחקר בנושא. ניתן לחזור אלי באמצעות הדוא”ל shdeour1@gmail.com . תודה!

    אסתי 26 ביוני 2018 13:14

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *