צילה לוין ,ילדה בת 9, מסתתרת אצל איכרים בליטא

224

צילה לוין ,  ילידת 1933 ,ליטא

"נולדתי וגדלתי בעיירה היהודית סמלישקס, לא רחוק מווילניוס, בליטא. אבי היה שוחט ואימי עקרת בית. הייתי הצעירה בבית עם שני אחים גדולים ממני: פייבקה ואמה. רבים מקרובי משפחתי חיו בעיירה שלנו. החגים זכורים לי היטב מהבית. הייתה לי ילדות מאושרת מאד. נאלצנו לעזוב את הבית מיד לפני ראש השנה 1941.

שכן ליטאי הזהיר שאוספים יהודים. הוריי אירגנו לי מקום מסתור אצל גויים בכפר. במשך המלחמה הוסתרתי במספר בתים: 1, בכפר לוייצי אצל אנשים שהכרתי מלפני המלחמה, שהיו לקוחות באטליז של אבא. אצל משפחה זו היינו כל המשפחה, הוריי ואני, ולנו שם במסתור שני לילות;  2, בעל הבית כיוון אותנו לעבור לשכניו, שם התחבאנו עוד מספר לילות;  3,  משם עברנו לכפר בוצא, למשפחה של זוג זקנים בשם קרלייף. שם הייתי , ללא הוריי, וגם שם נשארתי מספר ימים. משם הועברתי למשפחת פשקייף גם בכפר בוצא , ושם הייתי תחת זהות של בת משפחה מהעיר שבאה לעזור במשק בית.

הוריי נתפסו והוחזקו בבית סוהר איזוריבטר (טרוקי) .

אבי ברח והצטרף לפרטיזנים ביערות הסמוכים לכפר בוצא, ואימי נרצחה עם שאר האסירים בבית הסוהר ביער סמוך ונקברה בקבר אחים באיזור סמלישקס. הסיפור על רצח האימא סופר לנו על-ידי הלקה קרלייף, בת למשפחה שהחביאה אותי במלחמה.

בזמן שהייתי אצל משפחת פשקייף אבי, לייזר, שהצליח לברוח מהכלא בטרוקי, היה בא לבקר אותי. הייתי יוצאת אליו לקצה היער והיינו משוחחים ביידיש. באחד הימים נער פולני שעבד אצל המשפחה עבר במקום ושמע אותנו מדברים. כשאבי הלך הנער התחיל להקניט אותי באומרו שיגלה לכולם וילשין עלי שאני יהודייה. למחרת בבוקר הנער נדקר על ידי שור של המשפחה ומת מהפציעה לפני שהספיק להלשין עלי וכך ניצלתי.

אחרי מקרה השור, אבי דאג והעביר אותי למשפחה אחרת, משפחת ברשבסקי, שם נשארתי עד סוף המלחמה . את ההעברה מפשקייף לברשבסקי עשו בני משפחת קרלייף, אצלם הייתי לילה אחד לפני המעבר..

אבי אסף אותי בסוף המלחמה והעביר אותי לבית יתומים יהודי בוילנה. הייתי בת 12 . כעבור שנה נסגר בית היתומים ואבי ארגן לי מקום מגורים בתשלום אצל אישה יהודיה .

סיימתי בית ספר תיכון והתחלתי ללמוד אנגלית בסמינר לחינוך. נישאתי לאברהם לוין, עיתונאי – בשנת 1952 . נולדו לנו שתי בנות: אולה ואינה. עבדתי כגננת עד לעלייה לישראל ב- 1972 .הגשנו בקשה ראשונה ב-1970 וקיבלנו סירוב. בפעם השנייה קיבלנו אישור והגענו לארץ בינואר 1972."

 לתיעוד המלא באתר לדורות

 

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *