צילה מוגילבסקי,  ילדה בת , 8 בורחת עם משפחתה מהנאצים בקור המקפיא

340

ילידת 1934 , רוסיה ( ברית המועצות ).

"אני זוכרת שאבא חזר הביתה מאוד מהר, כמעט בריצה. על יד הבית שלנו היה עמוד עם מכשיר רדיו. הודיעו על תחילת המלחמה. אני זוכרת אם לקחנו איתנו משהו או לא לפני הבריחה. הדבר היחיד שאני זוכרת שביקשנו מהשכנה שלנו שתשמור על הבית. נסענו בשתי עגלות. באחת מהעגלות: אני, אבא, אמא ושני אחים שלי ;בעגלה השנייה – סבתא, סבא .

כשנסענו אני זוכרת עצרנו בדרך כי נאמר לנו שיש בהמשך הדרך קבוצה של חיילים נאצים. חשבנו באיזה דרך לנסוע: היו לנו שלוש אפשרויות. ואז פתאום מבוגרים צעקו לכולם שנשכב. המטוס היה כל כך נמוך שכמעט נגע בסוסים, הם פחדו מאוד. אני ראיתי בדיוק מעליי פנים של הטייס הנאצי היה במטוס. אני עדיין שואלת את עצמי למה הוא לא הרג אותנו. המשכנו את הדרך ולא פגשנו שוב את הנאצים – בחרנו אז בדרך הנכונה. בלילה הגענו למעבורת נהר. אך היא כבר לא הייתה עובדת והיינו צריכים לחכות עד הבוקר. בבוקר כשקמתי הרגשתי שקפאתי מהקור, גם הנעליים שלי היו קפואים. לא יכולתי לנעול אותם. אני זוכרת, אני ישבתי על קצה של העגלה וסבתא ניסתה לנעול את הנעל על הרגל שלי .

כשהעבירו אותנו לצד השני של הנהר, היו שם חיילים רוסיים, הם היו לוקחים את כל הילדים ומחממים אותם על יד המדורות. גם אותי לקחו חיילים ושפשפו את הידיים ורגליים שלי על יד המדורה.

הגענו לכפר שהיה לא רחוק וחיפשנו מקום שאפשר שם ללון בלילה, כי היה מאוד קר. סבא ויפים דפקו באחד הדלתות, משם יצאה אישה וענתה להם, שהיא לא מבינה מה נאצים עשו לנו וסגרה את הדלת. מפקד וחיילים הרוסיים עברו אז וראו את מה שקרה. הם הזמינו אותנו לבית שבו הם היו ישנים הלילה. סבא ויפים לא נכנסו לבית, הם נשארו לשמור על הסוסים שלנו בחוץ. המפקד של החיילים ביקש שהם גם יכנסו לבית ושם את החיילים שלו לשמור על הסוסים שלנו.

אבא שלי ויפים התגייסו לצבא. אני הלכתי לכיתה א'. אמא שלי ודודה היו עובדות עם בהמות. אני הייתי שומרת על חזירים קטנים."

ד"ר צילה מוגילבסקי, כיום רופאה מומחית לאנדוקרינולוגיה עלתה ארצה מרוסיה בשנת 1999.

לתיעוד המלא באתר לדורות

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *