ראובן כהן , ילד בן 14 , רץ של הפרטיזנים ביוגוסלביה

416

נולד ב- 10.6.1930, היה בן 11-15 בזמן המלחמה.

” החיים שלי לפני השואה היו חיים רגילים של ילד. למדתי בבית ספר יהודי בעיר זאגרב, שבקרואטיה, (יוגוסלביה לשעבר). הייתי חבר בשומר הצעיר, בנבחרת הכדוריד של מכבי זאגרב שהייתה אז הקבוצה הכי טובה במדינה. כל הפעילויות וכל מה שסבב אותנו באותן שנים היה סביב היהדות והציונות.

בתחילת המלחמה הייתי בן 11 ,כשהלכנו בפעם הראשונה לתחנת האיסוף בסבור. לאותה תחנה אספו את היהודים מזאגרב לפני שליחתם למחנה הריכוז יאסנובאץ (מחנה ריכוז בקרואטיה).

אבא ויקטור, אמא רוזה, אחי רומן ואני נלקחנו לשם לתחנת האיסוף. אבא שלי ניהל מסעדה בזאגרב באותם הימים והעובדים שלו מהמסעדה חתמו על בקשת שיחרור כדי שהעסק יוכל להמשיך לעבוד. כך אחרי כ-13 ימים שוחררנו ממחנה האיסוף וחזרנו לגור בביתנו בזאגרב.

אחרי שבועיים שלושה שוב באו לעצור אותנו ושוב הכניסו אותנו לסבור-מחנה האיסוף וגם הפעם הצליחו לשחרר אותנו אחרי שבוע ימים, אבל הפעם לעומת הפעם הקודמת עברנו לגור אצל הוריה של אימי (סבתא סידה וסבא הוגו), שם גרנו כחודש חודשיים , נאמר לנו שאם יעצרו אותנו שוב לא ניתן יהיה לשחרר אותנו שוב. בעזרת שני חברים קרואטים טובים (שאחד מהם קיבל תואר חסיד עולם על הצלת 44 יהודים) הועברנו לעיירה שנקראת קארלובץ,שהיתה תחת שלטון איטלקי ולא קרואטי.

בקארלובץ היינו כשלושה-ארבעה חודשים ומשם עברנו לעיירה שנקראת צרקבניצה, שם אבא שלי פתח מסעדה והיינו שם מעל חצי שנה.

מצרקבניצה עברנו למחנה ריכוז קרליביצ’ה, שם “חגגתי” בר מצווה והמתנה היחידה שקיבלתי הייתה עט כסף שחרוט עליה הקדשה.

משם נלקחנו למחנה ריכוז ראב, שם היינו כשמונה חודשים.

בספטמבר 1943 נפלה איטליה בידי הגרמנים. הפרטיזנים שיחררו את המחנה שלנו, קצין פרטיזאני הגיע למחנה וחיפש את אבא שלי. הוא קיבל הוראה להביא את המשפחה שלנו אל דר’ וולאדו באקאריץ’. באוקטובר 1943 הפכתי לרץ בפרטיזנים (העברת מידע ממקום למקום בריצה דרך היערות, שלעיתים אף לקחה מספר ימים), במחלקת ההסברה של המינהל האנטי פשיסטי של קרואטיה המשוחררת. שטח הפעולה שלנו היה לייקה, קורדון ובנייה. משם הועברתי לגלינה למטה הראשי של קרואטיה, מחלקת הרצים, היינו 16 רצים, אני הייתי בן 13.5 אך היו צעירים ממני. חרשנו ברגל את כל האזורים המשוחררים, דאזבדלמציה. הייתה זו התקופה הקשה בחיי.

המודעות לכך שאתה מעביר מיידע חשוב ביותר שחייב להגיע ליד המיועדת, כרוך בסכנות רבות, דאגות יום יומיות ועליך לשמור על החומר אותו אתה נושא. בנוסף עליך לדאוג גם לביטחונך האישי שאתה נמצא לבד בשטח.

בתקופה זו חווינו גם חוויות רבות אשר אירעו בדרכים הקשות בהן היו יחידות הפרטיזנים, אחד התפקידים הקשים ביותר היה לעבור לסלובניה, למקומות מסביב למטליקה, צ’רנומליה וקוצ’ביה בכדי לאסוף את הטייסים האנגליים והאמריקאים שהופלו בקרבות אויר עם הגרמנים ולהביאם למטה הראשי. הלכנו בדרכים עקלקלות דרך יערות ושדות וכך הצלחנו להעביר את הטייסים דרך החוף הדלמטי לאיטליה.

החיים שלנו היו מורכבים מאלפי רגעים של סכנה,פחד, חברות יפה וגאווה. ישנן אפיזודות אותן אי אפשר לשכוח והן נשארות חקוקות לנצח בלב ובנשמה. לא אשכח את הלילה שהבריחו אותנו מזאגרב לקרלובץ’ וכמובן לא אשכח שהגעתי עם היחידה הפרטיזנית שלי לקוסטושיה.

יחידה אחרי יחידה נכנסנו לעיר וביניהם אנחנו ממחלקת הרצים. אני צעדתי במדים של חיל פרטיזני עם נשק, כתף אל כתף עם פרטיזנים מהמטה הראשי, ברחובותיה הראשיים של זאגרב. נער, כבר לא ילד, למרות שהייתי רק בן 15, צעדתי בגאווה ברחובות עירי זאגרב ורציתי שכולם יראו אותי.

חזרתי בעל ניסיון חיים רב.למדתי כיצד שורדים מיום ליום. מעגל חיים אחד נסגר.

מלבד משפחתי הקרובה בת 6 נפשות (סבא הוגו, סבתא סידה, הורי, אחי ואני) כל שאר בני משפחתי נכחדו במחנות המוות של האוסטאשה. חיי 44 איש כבו, מתינוקות ועד בוגרים, 44 איש נעלמו לתמיד. אחדים מהם ידוע לנו היכן וכיצד נספו, אחרים נעלמו בלי שנדע אי פעם מה עלה בגורלם. ידוע לנו מקום הימצאו של קבר אחד בלבד, קברה של סבתא שלי, זכר יחיד לכל המשפחה הענפה.

ב-20 לדצמבר 1948 עלינו ארצה באוניית מעפילים “ראדניק”.

מקור

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *