ראובן פלוביק, ילד בן 7 , בשירות הפרטיזנים

292

"נולדתי בשנת 1936 בפולין בעיר ושמה ביאלסטוק ."

זאת הייתה עיר תעשייתית שגרו בה 200,000 יהודים.היינו במשפחה אמא אבא ושבעה ילדים.שמות האחים: מנחם, דוב, רחל, יפה, ראובן, לאה, אהובה.כשהתחילה המלחמה הגרמנים אספו אותנו והעבירו אותנו לגטו שקראו לו ביאלסטוק.שם נתנו לנו כל יום קערית מים רותחים בתור מרק ופרוסה קטנה של לחם.בביאלסטוק היינו רעבים וכל מי שהיה מסוגל להשיג משהו בעצמו היה משיג בגלל הרעב ,היו הרבה שמתו מרעב . היו שם  גם הרבה מריבות בין היהודים .

זכור לי שפעם קראו לנו למסדר והיו יהודים בתור שוטרים והרגו את אחד השוטרים ,אז הגרמנים לקחו ילד והחזיקו אותו .כל גרמני החזיק רגל של ילד ואמרו אם לא תגלו מי הרג את השוטר אז אנחנו נראה לכם מה שאנחנו יודעים לעשות.הם חיכו בערך עשר דקות וקרעו אותו לשתיים עד שהוא דימם .אותו ילד קטן ומסכן. היהודים ראו שאי אפשר להסתדר שם והילדים החליטו שצריך לברוח מהגטו לכיוון היער. ידענו שביערות יש פרטיזנים חפרנו ומתחת לגדרות והודענו לכולם שיבואו. הודעתי גם לאמי ופתחנו את המנהרה וברחנו לכיוון היער .חלק הצליחו וחלק לא, מי שלא הצליח מת במקום. ומי שברח רץ לכיוון הפרטיזנים. הם לקחו את האנשים לתוך היער.

היינו שם בערך שנה וחצי.

יום אחד באו הפרטיזנים ואמרו לי שאני יותר פעיל מבין הילדים ושאני צריך לעזור להם לעשות משהו. לקחו אותי והלבישו אותי במגפיים ומכנסיים רחבים ממני ואמרו לי שאני אצטרך ללכת ביער ולעבור את הרכבת. כשאמרו לי שאני אראה את הרכבת מרחוק אז אני אצטרך לשחרר את החוט ולעבור בזהירות את פסי הרכבת וכאשר אני אעבור לצידו השני של היער יבואו לאסוף אותי כבר.

הקושי בכל הסיפור הזה היה שבכל 100 מטר עמד חייל גרמני והסתכל שאף אחד לא יתקרב לפסי הרכבת עד שהרכבת תעבור. אני שמעתי את הרכבת מרחוק התקרבתי לאחד החיילים והוא שאל אותי:" מה אתה עושה פה?" אז אמרתי לו שאני מחפש אוכל! והוא אמר לי:" בסדר תחפש פה ,יש כאן פירות יער אז אתה יכול לאסוף". במקרה הגרמני היה גרמני טוב.

ראיתי מרחוק את הרכבת מתקרבת וחציתי את הפסים ועברתי לצדו השני של היער ואת החוט שהיה לי לשחרר שחררתי על פסי הרכבת.

כשהרכבת עברה היא התרוממה וירדה מהפסים. התחילו יריות משני הצדדים, מצד הגרמנים ומצד הפרטיזנים. בסוף התברר שזו הייתה רכבת מלאה תחמושת ובגלל זה שמרו על הקרונות, כי על הקרונות היו חיילים עם מכונות ירייה והחיילים שעמדו בצד כל 100 מטר התחילו לירות במי שהם ראו.

אחר כך סיפרו לי שזאת הייתה רכבת עם נשק גרמני, כי אם היו מספרים לי לפני ששחררתי את החבל הייתי מפחד מאוד. אחר כך התחילה המלחמה בין הפרטיזנים לגרמנים ואותנו הכניסו ליער וניסו לשלוח אותנו לכיוון רוסיה, נתנו לנו עגלה עם סוס ואמרו לנו לקחת את כל הדברים שלנו ולנסוע לכיוון רוסיה.

אנחנו נסענו כמה ימים, אז הגרמנים החלו  להפציץ אותנו עם מטוסים מהאויר ובזמן אחת ההפצצות, פצצה אחת הורידה את ראשו של הסוס שלקח אותנו והוא מת במקום, התפזרנו ביער והאח הגדול שלי תפס את אחותי הקטנה ואחי השני לקח עוד אחות אחת ואמי לקחה שלושה ילדים, אותי ועוד שתי אחיותיי . האחות הכי קטנה הייתה בת שמונה חודשים מאז הם נעלמו וכמה שחיפשנו אותם לא מצאנו את ארבעת אחיי האחרים.

המשכנו להסתובב ביער, עד שלאימי היה קשה להכיל את כל מה שקרה ביער. התחבאנו ואימי ניסתה להרוג אותנו ולהתאבד. היא ניגשה לאחד הקצינים הרוסים וניסתה לחטוף ממנו את הרובה .הוא עצר אותה והיא הסבירה לו שהיא רוצה להתאבד, הקצין הרוסי העלה אותה על אחת המשאיות  של הרוסים, הצבא הרוסי היה בנסיגה מהחזית לכיוון רוסיה. הקצין דאג שיתנו לנו אוכל ואת כל שאר הצרכים הבסיסיים שלהם נזדקקנו. הגענו עד לנהר ועברנו את הנהר ומשם העלו אותנו על רכבות לתוך ביאליסטוק. כשהיינו על הרכבת נסענו לכיוון אוזבקיסטן.

בהתחלה בכל כפר עצרנו, שם קיבלו אותנו בתור פליטים ונתנו לנו אוכל ואנחנו נדרשנו להתפלל לישו. על התנורים שהיו מחממים את הלחם היו מחממים את הבית. בתור ילד התפללתי לישו . הגענו לסמרקנד. כל האנשים התפזרו והמשפחה שלנו נשארה לבד. תנאי המחייה היו קשים מאוד. אימי נלקחה לעבוד עבור הצבא הרוסי ( היא הובילה טבק מסמרקנד לטשקנד) ואנחנו נשארנו לבד בבית. יצאנו לרחובות לבקש נדבות (אני הייתי בן 4.5/5). מהנדבות התפרנסנו. יום אחד לקחו אותנו למוסד לילדים. הודיעו לאימי והיא מצאה אותנו.אותי ואת אחותי הגדולה לקחו למוסד ילדים אחד מוסד ילדים="דיידום".

את אחותי הקטנה לקחו למוסד ילדים אחר. היינו רחוקים אחת מהשניים כ-12 ק"מ.במוסד היו נותנים לנו כל בוקר לחם ומשהו לשתות.אני ואחותי "חסכנו" כל יום מנה אחת של לחם ובסוף שבוע הלכתי(12 ק"מ) כדי לתת את המנות שאגרנו לאחותי הקטנה ובכך גם הייתי מבקר אותה. קטפנו עשב שוטה מהטבע ואכלנו זה היה מתוק…לאחר כשלוש שנים אימי באה לבקר אותנו במוסד ואני הראתי לה את הדרך למוסד של אחותי הקטנה. אחותי הקטנה לא הכירה את אימי ולא רצתה ללכת אליה. היא הכירה רק אותי. הסברתי לאחותי הקטנה שזו אמא שלנו (גם שלי וגם של אחותי השניה) ושהיא צריכה להכיר אותה.

העלייה המתמשכת לארץ ישראל החלה באנייה אקסודוס 

בסוף המלחמה (שנת 1945) אספו את כל הילדים וסיפרו שיש אוניה ,שתיקח אותנו לארץ ישראל. הלכנו מסמרקנד דרך צ'כיה ועברנו את כל הגבולות עד צרפת (ברגל…) בצרפת הועלנו על גבי משאיות והובאנו לנמל ומשם עלינו האונייה "אקסודוס" (יציאת אירופה התעודה שמורה אצלי). באונייה אימי קיבלה מחלת ים ושכבה בחדר החולים של האונייה וכשהגענו לארץ חשבו שנרד בחיפה בגלל שהיא הרגישה טוב יותר העלו אותנו לאונייה נוספת-אנגלית וחזרנו לצרפת כי לא היו לנו תעודות.

באונייה אקסודוס היו הרבה  נערים שהיו שייכים לתנועות נוער.בדרך לארץ רדפו אחרינו שבע אוניות, האוניות התקרבו אלינו וניסו ל"סגור עלינו" הם נתנו לאונייה שלנו מכה ונפער בה חור. האונייה הייתה די ישנה וחלשה. כשראו שהאוניה כמעט טובעת הפסיקו להשתמש באונייה לתובלה/שייט.כשניסו לפגוע באונייה הנערים מהאוניה שלנו זרקו קופסאות שימורים על הלוחמים מהאוניות הבריטיות. אנחנו הגשנו לנערים את הקופסאות שימורים. הבחור שלו הגשתי את השימורים דחף אנגלי אחד לים ובזמן שהוא דחף אותו, הוא הוציא אקדח וירה כדור לעבר הבחור שדחף אותו. שניהם מתו. אחר כך ראו שזה "לא עסק" כי האנגלים התחילו לירות כדורים חיים, נכנעו ונתנו להם לעלות ואז נכנסנו לנמל חיפה .

הבטיחו לנו שאנחנו נהיה בקפריסין ומשם נהיה הראשונים שנעלה לארץ כשיתאפשר. במקום לקפריסין הביאו אותנו ל"מרסי".במרסי סירבנו לרדת ושלושה חודשים היינו על האוניות.משם לקחו אותנו לגרמניה "להמבורג" והתחילו להוריד אותנו בכוח מהאוניות. היו כאלה שנפצעו  .משם הביאו אותנו למחנה "פתמבורג" שם הכניסו אותנו לצריפים והיינו שם כשנה.

לאחר כשנה, העלו אותנו על אוניית קדמה ועליה עלינו לארץ. זה היה בדיוק בקום המדינה (שנת 1948) .מחיפה לקחו אותנו לנתניה והכניסו אותנו לאוהלים ובכל אוהל היו בין עשר לשתיים עשרה משפחות. שם נתנו לנו ארוחת בוקר ,ארוחת צהריים אוכל מבושל וארוחת ערב. סוף סוף לא הייתי רעב!

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *