רות טטרקו ( רגינה הודעס), בת 11, החיים במנוסה בין אקציות ומקומות מסתור בעיירה פולנית

303

רות טטרקו (אז רגינה הודעס) למדה בבית ספר יסודי והתגלתה כילדה מחוננת עתירת כישרונות בתחומי הציור.

אחרי האקציות הראשונות של הגרמנים בעיירה הרוביישוב, המורה הנוצרי שלה  מציע למשפחתה  שהיא תעבור לגור עם משפחתו  וידאג לשנות את זהותה  לילדה נוצרייה.  המורה הפולני מר סצ'ידלובסקי הצליח לארגן לה תעודות בתור ילדה נוצרייה והיא עברה לגור בביתו.

ההורים שלה נאלצו  לפנות את הבית ולעבור ולהתגורר בגטו היהודי בעיירה הרובשייב.

כותבת רות  טטרקו  בספר זיכרונותיה : "אני עברתי  לגור אצל המורה מר סצ'דלובסקי ואשתו בביתם הקטן שהיו בו שני חדרים. הם סידרו עבורי מיטה קטנה מאחורי הארון, והשכנים  הפולנים שראו אותי מסתובבת אצלם סברו כי אני קרובת משפחה שלהם. עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני נראיתי פולניה שהגיעה מגרמניה.

דיברתי פולנית , ואפילו ידעתי היטב  גרמנית כי היה לי בילדותי  מורה פרטי, פליט יהודי מגרמניה שלימד אותי גרמנית היטב .

שם משפחתי שונה ל"דיכטר" שם גרמני . " דיכטרובנה" או לי הילדים הפולנים והמורים הפולנים בבית הספר הפולני בו,  למדתי  התגעגעתי מאד  להוריי , ומדי פעם  התגנבתי לגטו היהודי על מנת לבקרם."

באחד הביקורים הסמויים שלה אצל הוריה בגטו היהודי החלה לפתע אקציה של הגרמנים והיא לא יכלה לשוב לבית המורה הנוצרי ונאלצה להסתתר עם הוריה ואחיה בבניין מרוחק  מהגטו  בו פעל בית בד  פולני , הם הסתתרו בעליית גג.

כותבת רות טטרקו בספר זיכרונותיה :  " אבא הוביל אותנו לבודעם שמעל בית הבד ,  לעליית גג קטנה. נדחסנו לשם כולנו, שכבנו  על הקש ואטמנו אפינו נוכח הריח הרע. בקושי יכולנו לנשום, וגם לחם או מים לא היו עמנו. שכבנו בלי לזוז, בשקט נורא מקשיבים להדי היריות משנשמעו מהגטו היהודי.  יום שלם שכבנו כך. חום אוגוסט העיק עוד ועוד מרגע לרגע. ביקשתי מאבא לצאת, לראות מה מתרחש בחוץ, אך אבא סירב בתוקף. הבנתי שהפעם הסכנה גדולה במיוחד. הרעב הלך וגבר, ובמיוחד הצמא. עוד יום עבר, ועוד אחד, ועוד אחד. חמישה ימים תמימים שכבנו שם בעליית הגג , במסתור,  בלי אוכל ובלי מים, מזיעים ומבוהלים.

אחי הקטן היה כה חלש, עד כי אימא נאלצה להרטיב את פיו בשתן, כדי שישתה נוזלים. הייתי כמעולפת , הזיתי שאני שותה מים קרים נקיים. ביום השישי להסתתרות בעליית הגג נשמע הכרוז הגרמני " מי שמתחבא עליו לצאת החוצה! לא יאונה לו כל רע !  מדובר ביודנריין ועל כל היהודים להתייצב ולצאת את העיירה. יש לכם כמה שעות להתארגן לכך".  הבטנו זה בזה מיואשים, צמאים , רעבים ומלוכלכים. לבסוף אמר אבא: אולי באמת מוטב שנצא. איזו בררה כבר יש לנו " ?

לאמא היה רעיון אחר : " רוצי הביתה , רגינקה , הכנתי לך שם חבילה שעלייך להביא למורה שלך" .

יצאתי מהמחבוא , משאירה את הוריי ואת אחי מאחוריי. בצעדים כושלים ירדתי אל החצר ופניתי לרחוב, לא רחוק משם הייתה   באר מים לסוסים ולידה השקה גוי את סוסו. אחד הדליים היה מלא , ואני כשלתי לעברו. כרעתי ברך  והתחלתי לשתות ללא הפסקה . שתיתי ושתיתי עד שהמים החלו יוצאים מ" אוזניי , מעיניי" . התפוצצתי מרוב מים והמשכתי לשתות חסרת נשימה. אולי דלי מים שלם שתיתי שם. מעודי לא חשבתי שמים יכולים להיות דבר טוב כל כך

אחר כך רצתי לבית העלוב שלנו בגטו , לקחתי את החבילה עבור המורה הפולני  והגעתי לנהר .  הייתי כולי מלוכלכת ומוזנחת והחבילה בידי. באותם רגעים לא נראיתי כמו פולנייה אלא כמו ילדה יהודיה במנוסה. ואכן חייל גרמני אס.אס שעמד ליד הגשר תפס אותי במנוסתי ואחז בדש חולצתי " לאן את רצה ? " שאג לעברי. התחלתי לענות לו בגרמנית, אלא שאז מישהו ברחוב צעק " יודן"  והצביע אל עבר כמה יהודים נמלטים. החייל  הגרמני עזב אותי לרגע כדי למהר לעברם, ואני ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי מהגשר.  הסתתרתי שם למטה כמה שעות ויצאתי מהנהר בדרכי חזרה לבית המורה הפולני שהסתיר אותי."

המורה הפולני ורעייתו נזפו בה  על טיפשותה הילדותית  לברוח לבקר את בית הוריה בגטו היהודי.

"המורה הפולני הסביר לי שוב עד כמה הבריחות שלי אל האזור היהודי מסכנות אותי ואותם.

הימים נקפו לא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי . כל מה שידענו הוא נקייה מיהודים.  יום אחד החלטתי להתגנב שוב על מנת לברר מה עלה בגורל בני משפחתי, ואולי פיעמה בליבי התקווה -אולי אפילו אמצא אותם שם.

בוקר אחד , כשהמורה שלי היה בבית הספר ואשתו יצאה לקניות . התגנבתי  שוב אל המקום. שם נודע לי כי  הורי ואחי הקטן נתפסו ונלקחו ע"י הגרמנים לבורות ביער ושם נורו. "

קבוצת יהודים קטנה שהשאירו  הגרמנים  לצרכי עבודות ואיסוף רכוש בעיירה  דיווחה לה על כך ואמרו  לה :

" המלחמה תסתיים בקרוב" , מוטב שנישאר יחיד , כך נהיה בטוחים יותר. כל עוד אנו מספקים לגרמנים רכוש כסף , הם לא יהרגו אותנו" .

" חזרתי , אבל לבסוף החלטתי לברוח מבית המורה הפולני  ולהצטרף לשאר היהודים שנותרו לעבודות של הגרמנים. "

כנראה, השייכות לבני עמי הייתה חשובה לי מיצר ההישרדות. קבוצת היהודים שנותרה , מכרים של הורי ז"ל  השיגו עבורי אישור עבודה  בידוקבה, שם עבדנו בריכוז רכוש יהודי., וכך החל מסעי , כשאני ילדה יחידה , יתומה ונרדפת על פני שנותיה האחרונות של המלחמה האיומה שהותירה צלקות קשות בגופי ובנפשי.

1943 , אני בת  12, חיה ברחוב ידקובה עם מאתיים היהודים האחרונים שנאספו באזור העיירה הרוביישוב והושארו בחיים. תפקידנו  היוא לאסוף את רכוש היהודים מהבתים ולהביאו למחסנים, ושם אנו ממיינים אותם לבגדים, לכלים ולזהב. חיילי האס. אס שומרים עלינו בכל צעד שאנו עושים. מי שאינו עובד כראוי או אינו מוצא חן בעיניהם, נורה מייד בראשו, בכדור אחד. החזית קרבה, ועליהם לחסוך בתחמושת.

יום אחד  העבירו את כולנו למחנה העבודה בודזין. זה היה ב1943 , וכך הגעתי למחנה העבודה הראשון שלי . בכל בוקר לאחר האפל (מסדר) יצאתי עם שאר האסירים והאסירות  לעבודה במפעל למטוסים. עד מהרה גילו שאני דוברת גרמנית ושיבצו אותי לתפקיד  זכיתי דולמצר ( מתורגמנית) .  תפקידי היה לקשר בין  העובדים הפולנים שעבדו שם ובין הגרמנים, וזכיתי בעבודה זו בזכות ידיעת השפה הגרמנית, ובליבי הודיתי לאבי על כך בכל יום ויום. "

מקור וקרדיט :

מקור וקרדיט :

רות טטרקו.  ונותרתי לבד ,

הוצאת ePublish

                 2018

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *