רות קלוגר נולדה בווינה. היא הייתה בת שש כשהיטלר פלש לווינה. אביה נשלח לבוכנוולד, שוחרר וברח מווינה, עבר לצרפת, נכלא בדרנסי ושולח למזרח ונספה. היא ואמה נשלחו לטרזיינשטט במשלוח האחרון שיצא מווינה בספטמבר 1942.
הן היו שם במחנה המשפחות. ביוני 1944, כשהייתה רות בת 12, הצליחו לעבור את הסלקציה ונשלחו למחנה העבודה כריסטיאנשטט (תת-מחנה של גרוס-רוזן). מחנה המשפחות חוסל חודש אחר כך, ביולי 1944.
רות ואמה ועוד נערה שאומצה בידי אמה באושוויץ ברחו מצעדת המוות שיצאה מכריסטיאנשטט וניצלו. הן שהו בגרמניה עוד כשנתיים ואז היגרו לארצות-הברית והתיישבו בניו יורק. רות קלוגר נעשתה פרופסור לספרות גרמנית. עם ספרה האוטוביוגרפי הזה במהדורתו הגרמנית זכתה בפרס היינריך היינה (1997) ובפרס היוקרתי ע"ש תומס מאן (1999).
רות קלוגר אינה מאמינה שאפשר לשחזר את אירועי השואה כי לעולם יהיו חסרים שם " הריח, והפחד העולה מגופיהם של בני אדם, התוקפנות המרוכזת, הרוח המתכווצת ונחלשת". ולכן ספרה נופי זיכרון אינו כרוניקה של אירועים דווקא אלא אנטומיה של זיכרון. התחנות נמצאות כאן: ילדות ונערות בווינה, הגירוש שלה ושל אמה לטרזינשטט, השילוח לאושוויץ והחיים במחנה המשפחות, שעובר בחופשיות מן ההווה אל תחנות העבר וחוזר חלילה, משורטט ביד אמן מרגשת ובו בזמן ישירה ונוקבת, נקי מכל דרמתיות וסנטימנטליות ולמרות זאת ואולי דווקא בשל כך בעל עצמה מטלטלת. רות קלוגר בוחנת בלי הרף את זיכרונותיה הישירים, את החללים במסע הזיכרון שלה בנוגע לאירועים שלא הייתה עדה להם, למשל גורלנו של אביה, ואת תרבות זיכרון השואה בכלל.
רות קלוגר ואמה שרדו את השואה והיגרו לארצות-הברית שבה נעשתה רות פרופסור לספרות גרמנית וסופרת. אביה ואחיה למחצה נספו.
סיפור שנכתב פעמיים
"נופי זיכרון" נכתב פעמיים. הוא ראה אור לראשונה בשפה הגרמנית וזיכה אותה בפרסים יוקרתיים על שם היינריך היינה ותומס מאן, וכעשר שנים לאחר מכן, עם מות אמה – דמות משמעותית איתה ניהלה כל חייה יחסים מורכבים ואמביוולנטיים – כתבה את הספר שוב בשפה האנגלית.
"לא רציתי להעציב את אמי", היא מספרת. "לאחר שהמקור בגרמנית, ממנה התרחקה בחירוף נפש, הגיע לידה, היא נעלבה מהתיאורים הקשים הקשורים אליה. הייתי חייבת לה לפחות את זה – להמתין עד מותה עם הנוסח האנגלי".
פעולת הזיכרון משולה על ידי קלוגר לכישוף, והיא מפרטת את האופן בו יש לרקוח את השיקוי למלאכת הכשפים המורכבת. "זהו מעין להג פואטי שאני מחבבת במיוחד", היא מבארת בקלילות משועשעת, "משום שהוא מכוון את הזרקור באופן מיוחד אל הדמיון הנשי. רציתי לומר שהכוח להקרין את העבר באמצעות מילים אל העתיד, עשוי לעזור לנו לבנות עולם טוב יותר, או לכל הפחות – לעזור לנו להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים".
ואכן, בשונה מספרי עדות רבים או פרוזה הנכתבת על השואה, "נופי זיכרון" אינו עוסק רק בתיעוד החוויה הפרטית של ניצולת שואה, אלא נוגע בשאלות מהותיות על טיבם של בני האדם והחברה, על מקומה של האשה בתקופת השואה ובתפקידו של הזיכרון.
"עם ההתבגרות, אני מבינה פחות את השואה" – Ynet
קישור 2
0