בירקנאו היה מחנה ההשמדה של אושוויץ והוא כלל הרבה מחנות קטנים יותר ומחנות משנה. בכל אחד מהם היה רחוב ראשי ומשני צדיו צריפים. בגב הצריפים נמתחו גדרות תיל שהפרידו אותם מתת-יחידה דומה מעברם האחר. צריף BLLB היה יוצא דופן שכן שוכנו בו גברים, נשים וילדים – גם תינוקות . מכאן שמו המלבב "מחנה משפחות טרזינשטט".
כבר שהגענו נהגו בנו בהשפלה בבירקנאו .
הגענו למקום אכזרי שאיש לא רצה לחיות בו. באחד הערבים , כששכבנו סוף סוף לנוח בשורה האמצעית של הדרגש , הסבירה לי אמי שגדר החשמלית שבחוץ היא קטלנית והציעה שנקום שתינו ונלך בריצה אל תוך הגדר הזאת. הייתי בת 12 והמחשבה על המוות , על ידי ריצה לתוך מתכת מחושמלת כפי שהציעה אמי , הייתה פשוט מעבר להשגתי . אני רציתי לחיות . רק כשהיו לי ילדים משלי בארה"ב הבנתי שאדם מסוגל להחליט להרוג את ילדיו באושוויץ במקום לחכות להשמדה בארובות , אבל אז באושוויץ הייתי ילדה שרצתה לחיות בכל מחיר.
הרעב היה פחות קשה מן הצמא . מי שלא חשו מימיהם צמא מתמשך או חוזר ונשנה מזדהים יותר עם הגוועים ברעב. אבל תנו דעתכם כמה זמן עובר עד שאדם מת ברעב וכמה מהר הוא מת בצמא. אדם יכול לחיות שבועות, אפילו חודשים , בלי לאכול, אבל הוא ימות בצמא בתוך כמה ימים. הצמא מציק יותר, קשה לשאתו יותר מן הרעב. בבירקנאו היה מזוננו , המרק היומי העלוב שלנו , מלוח מאוד כנראה כי הייתי צמאה תמיד, וביייחוד בזמן מסדרי הנוכחות שארכו שעה תמימה בשמש הקופחת. "מה עשיתם באושוויץ אתם הילדים ? " שאל אותי מישהו לאחרונה. "שיחקתם במשחקים? " משחקים, באמת ! לא, במקום משחקים היו לנו מסדרי נוכחות . באושוויץ עמדתי בשורות של חמישה והייתי צמאה מאוד כל הזמן ופחדתי למות. זהו , זה הכול.
מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010
0
