רות קלוגר , ילדה בת 12 , במחנה טרזינשטט

165

טרזינשטט הייתה רעב וחולי, כפר צבאי קטן של קווים ישרים וזוויות חדות וגבול שאין לעוברו,  מקום צפוף והומה אדם שכמעט לא יכולת למצוא שם פינה שקטה לשיחה פרטית. שום חופש תנועה מעבר לקילומטר רבע אחד , ובתוך המחנה היית נתון לרצון של הגרמנים להישלח כל רגע לאיזה יעד מעורפל , כגון אושוויץ .  טרזינשטט משמעה היה משלוחים למזרח ואלה התרחשו בהפסקות לא סדירות והיו ודאיים ולא צפויים כמו רעידות האדמה בקליפורניה. זו הייתה מסגרת קיומנו, ההופעה וההיעלמות הזאת של יהודים שלא יכלו  להחליט שום החלטות והיו חסרי כל השפעה על מה שהוחלט בעבורם ולא ידעו אפילו מתי וכיצד תתקבל ההחלטה הנוגעת להם ולא כל שכן מה התהיה ההחלטה.

הילדים שוכנו במה שהיו מגורי הקצינים לשעבר – שני בניינים צהובים גדולים משני צדי הכנסייה שהייתה סגורה. הבניינים היו ממוספרים L 410  וL414  . הילדים הצ’כים שוכנו בבניין אחד ואת דוברי הגרמנית באחר.

אני שוכנתי ב-L414 , בחדר של קבוצת הנערות הצעירות ביותר . L414 הוא הכתובת האחת שלי מני רבות שלא שכחתי מעולם.

היינו שלושים ילדות בחדר ששתים או שלוש נערות בלבד יכלו לגור בו בנוחות. זה לא היה אולם השינה שלנו , זה היה ביתנו , המקום היחיד שהיה לנו. אפילו התרחצנו שם בחורף במים קרים שהבאנו בקערות מן הפרוזדור. סבון היה יקר המציאות. במזג אוויר קר היו שיניננו נוקשות בתואם. ישנו בשלוש קומות של דרגשי שינה על מזרני קש. אלה היו שבועות של רעב מתמשך. הרעב מכרסם בך ומחליש אותך. הוא גוזל מרחב נפשי שלולא כן היה אפשר לנצלו לחשיבה. קצבת המזון הייתה דלה ביותר. העמדנו פנים שהחלב הרזה שהוקצה לנו הוא שמנת להקצפה .

לא שקענו ברחמים עצמיים: צחקנו הרבה והיינו רעשניות ותוססות כילדים אחרים בני גילנו וחשבנו שאנחנו חזקות יותר מן הילדים החופשיים ה”מפונקים”  .

למדתי להסתגל לחיי החברה של הילדות בטריזנשטט כי בוינה היייתי ילדה בודדה .

הנהלת בית L414  הייתה בידיהם של צעירים יהודים שהעסיקו צעירים אחרים. נערה בת שש-עשרה הייתה מופקדת על חדרנו. הילדים האלו הבוגרים למחצה השתדלו ליצור איזו רוח קבוצה ועשו את הקהילה הכפויה שלנו לחלק מתנועת נוער , הסוציאליסטית או הציונית.  אף אחת מהן לא הייתה סם שכנגד לפשיזם, אבל הציונות הייתה התמצית והתכלית של המודעות הפוליטית שלנו והיא סחפה אותי פשוט מפני שהייתה הגיונית. היא הייתה הדרך להיחלץ מגלות בלתי נסבלת. שרנו שירים ציונים ורקדנו הורה שעות בלי הפסק בחצר הצריפים. המדריכים המבוגרים מאתנו ( בשנים אחדות) כינו אותנו בשם “חברים, ו”חברות”. כאשר הלכנו לישון אמרנו “לילה טוב” , אחד הביטויים העבריים המעטים שלמדנו.

חלקנו בינינו את המזון שהיה יקר המציאות והלחם בטריזנשטט שימש אמצעי תשלום . לפעמים בסופרמרקט בארה”ב אני נזכרת בכך ומתפלאה שהלחם זול כל כך.

מעולם לא אכלתי לשובע בטריזנשטט אבל ההכוונה החינוכית תרבותית במחנה הייתה משובחת.

לילדי טריזשטט אסור היה ללמוד לימודים סדירים . אבל בחשאי גובשה תכנית לימודים יומית שקבעה ההנהלה היהודית של בניין L414 . השיעורים לא היו סדירים והספרים היו מעטים  ולכן לא למדתי שום נושא לימוד רציף ומעמיק. השיעורים היו בלילה, בתוך ארון מטאטאים.

ב20 מהחודשים שהייתי בטריזנשטט נהייתי חיה חברתית. וינה ,שנה קודם,  נהגה בי כמנודה.  בווינה נהייתי ילדה מוזרה , בודדה ואקסצנטרית שלא היה לה מושג איך להיות חברת צוות. בטריזנשטט יצרתי קשרים אנושיים , ידידות ושיחות , לא הייתי עוד מנודה. המדריכים הציונים הצעירים טיפחו את חיי החברה במחנה , אבל אחר כך נשלחו גם הם להשמדה באושוויץ.

מדי פעם הגיעו עוד משלוחי ילדים לטריזנשטט אבל הם נשלחו כעבור שבוע לאושוויץ.

גם אנחנו נשלחנו לבסוף לאושוויץ.

מקור :

רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *