רות קלוגר , ילדה בת 13 בצעדת המוות

202

“ינואר 1945 . החזית התקרבה מיום ליום ורעם תותחי הרוסים הלך והתחזק. הרעש המאיים היה כמוזיקה ערבה לאוזנינו.

לא עבדנו עוד בעבודות הכפייה : רעבנו ללחם, קפאנו מקור וחיכינו. הפסקת העבודה המפרכת הייתה ברכה, אבל קיבלנו פחות ופחות מזון.

קיווינו שהגרמנים ינטשו את המחנות ויניחו לרוסים המתקדמים להשתלט עליהם. אבל הם לא עשו כן, הם פינו אותנו במסעות רגליים הידועים בשם צעדות המוות .

עפ”י פקודות הגרמנים לקחנו שמיכות והתחלנו להתקדם לכיוון גרמניה. יצאנו לדרך בימים הראשונים של פברואר 1945 ועדיין היה קר מאוד. נגררנו בדרכים , בכפרים.

מעתה אנשי הס”ס הם שניהלו את  צעדת המוות שלנו . הם הפקיעו אסמים כדי שנוכל ללון בלילה שם. הגענו לאחר מסע מפרך לאסמים בלילה, אך אני , אמי ועוד שתי חברות התחלנו לתכנן את הבריחה. ברגעים מסוימים נוצרה מהומה במעבר מהצעדה לאסם וזו הייתה הזדמנות עבורנו .

ואז עשינו מעשה, בלילה השני ברחנו בחסות המהומה בעת שכינסו אותנו למכלאה אחרת.

ראשית הייתי צריכה להתגבר על התנגדות אמי. אמי רצתה לחכות למנת הלחם. אני התנגדתי לה במרירות , בייאוש. בלאו הכי כמעט לא נותנים לנו אוכל עוד , את מה שהם נותנים נוכל למצוא בכוחות עצמנו. עכשיו או לעולם לא , איש אינו רואה , שומרי הס”ס היו עסוקים ועייפים מן הסתם.  החלטתי , לא עוד לילה באחד האסמים האיומים האלה. הלחץ הקבוצתי עזר . אמי הססה ואז הסכימה לברוח אם כי באי-רצון.

ברחנו עוד לפי הכניסה לאסם. החווה שהיינו אמורות ללון בה בלילה ההוא שכנה במקום מוגבה קצת , ועכשיו למרות העייפות היינו מהירות וקלילות כל כך כי רצנו במורד גבעה. שביב האנרגיה האחרון שלי ניצת והיה לניצוץ אש בראשי , ואנחנו , שש נשים , ברחנו בריצה מהירה .

בדקות הבאות , כשרצנו ברחוב והתרחקנו מן האסירות הרעבות הקופאות מקור וממתינות למחסה הכפוי שלהן , עברנו את המחסום המפריד בין עולם המחנות ובין גרמניה.

התשישות המעיקה והחולשה הגופנית היו כלא היו.  פרץ עצום של אנרגיה שטף אותי.

השגנו בגדים באחד הכפרים ועשיו נראנו כמו המקומיות . המצאנו סיפור שאנו פליטות גרמניות שבורחות מן המזרח לגרמניה . גרמנית הרי הייתה שפת האם שלנו  וזה הגביר את בטחוננו. עלינו על רכבות גרמניות שהובילו  פליטים גרמנים מהמזרח . הגענו לשטראובינג , עיירה בוורית קטנה , שם מצאנו עבודה כפועלות חקלאיות במשק גרמני. תוך כדי עבודתנו הפציצו את האזור מטוסים אמריקאיים . הרגשנו שסופם של הגרמנים מתקרב.”

מקור :

רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *