רחל שטוק , בת 11 , רועת פרות בזהות נוצרית

157

עדות משנת 1947 : רחל שטוק בת 13 ( בת 6 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בוילנה בשנת 1933 . למדתי בביה”ס יהודי . אבי היה נפח , אמי תופרת. כשהייתי בת שש נפטר אבי ממחלת השחפת . זמן קצר אחרי כן נכנסו הגרמנים ואחרי כמה חודשים גרשו אותנו לגטו.

אמי עבדה אצל הגרמנים. פעם אחד אמר לה גרמני אחד : “שמעתי שעומדת להיערך אקציה ואת אינך דומה ליהודייה. קחי את ילדיך והימלטי” ! שמעה אימא והובילה אותנו לכפר , אך כעבור כמה חודשים באה הדודה וסיפרה לאימא, שבגטו שורר שקט .

חזרנו לגטו . שם חיינו 20 איש בחדר צר. בשעת האקציות היינו מסתתרות. עד שהתחילו לדבר כי שעת החיסול קרובה ואימא החליטה להעביר אותי ואת אחותי הקטנה לכפר.  בבוקר מוקדם קמנו ב-5 ואת האחות הקטנה השארנו כשעודה ישנה. אמרנו לדודה שתשגיח עליה.  כשבאנו לכפר הורדנו את הטלאי הצהוב.. באנו אל אישה אחת אבל היא פחדה לקחת אותנו לביתה .  נכנסנו לתוך הקמה הגבוהה ואימא הלכה להביא את האחות הקטנה.  כאשר הגיעה האם התברר שהגטו מוקף בחיילים מכל הצדדים והתחילה האקציה הגדולה.

גויה אחת נסעה אתי למכר שלה בכפר קולניה וילנסקה. בביתו נכנסתי לעבודה כרועת-פרות. היו לו לבעל הבית 4 בהמות והוא שילם לי בתפוחי אדמה וחיטה.

לא ידעו כי אני יהודייה . חקרו אותי על אודות הורי סיפרתי כי אני ממשפחה פולנית ואמי מתה. אבי ואחי הלכו לחזית ואין לי כל ידיעה מהם. הייתי בבית יתומים פולני ומשם הביאה אותי דודתי לכאן.

רעיתי את הפרות כל יום.

אחרי זמן  שאלו אותי אם הייתי כבר בטקס הקומונה הקדושה( כמו טקס הבת מצוה עם ביטויים נוצריים) . עניתי שאינני זוכרת , מפני שהורי לא היו דתיים. דברו בעלי הבית עם הכומר והוא העביר אותי את טקס הקומניה. הייתי עם ילדי הנוצרים ואחרי כן הלכתי מדי שבוע עם הנוצרים לוידוי.

פעם אחת ישבנו ואכלנו ארוחת ערב . לפתע ראינו מבעד לחלון שני קצינים סובייטים. נדמה היה לי שאני חולמת. האיכר נבהל וקם והם שאלוהו האם מצויים גרמנים בסביבה. לאחר כמה ימים נכנסו הרוסים, ואני טרם סיפרתי שאני יהודייה.

כאשר השתחררה אימא ממחנה הריכוז יצאה מיד לחפש אותי . כאשר הגיעה לכפר בלילה סיפרה שהיא דודתי . קמתי ויצאתי והנה רואה אני את אמי . נפלתי על צווארה בנשיקות ובקריאה “אמא”.

עמד האיכר ומשך בכתפיו. כך נודע להם שאני יהודייה.  נשארתי שם עוד זמן-מה . בעלת-הבית הגויה כעסה עלי וקראה לי  “יהודייה מצורעת” . אמרתי לה : אחרי השחרור אינני רוצה לסבול ממך – ועזבתי את ביתה.

מקור וקרדיט :

בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *