רכבת אבודה

57

"היה זה חודש אפריל 1945 במחנה ברגן־בלזן. הייתי בן 12, נער צנום, אדיש לפחד, אדיש למוות, רציתי רק להרגיע את הרעב. המלחמה עמדה להסתיים אבל אנו לא ידענו דבר. העמיסו אותנו בקרון בהמות, משלוח אחרון למוות. שבועיים הסתובבנו בדרכים, קרון דחוס בעשרות אנשים. נוסעים לשום מקום, לכל מקום, ללא תקווה. בכל יום אנשים מתים מרעב, מצמא, מטיפוס ומכולרה. מזיזים את המתים לצידי הקרון ותולשים מהגופה מה שנשאר עליה.

הנסיעה אינה נגמרת, נוסעים ברציפות יום אחר יום. אין אוכל. אין מים. אין לי מושג היכן אנו ולאן נוסעת הרכבת. מדי פעם רעש אווירונים ורעם תותחים. מה אכפת לי. פתאום עצירה. דלת הקרון נפתחת. בחוץ שלולית ענק של מי גשם. אני נפלט החוצה ורץ אל המים. לפתע אני מגלה ראשנים, הידיים שלי לוכדות אותם בזריזות. אני רעב. הנאצים מכים בנו בקתות הרובים. למי אכפת. הנאצים צועקים, לחזור לקרון, בזווית עיניי אני רואה את גופות המתים מושלכות החוצה, למי אכפת. עוד יום עבר."

אשר אברהםנולד ב־1933 ביוגוסלביה. נכלא במחנה ברגן־בלזן ושרד את ה"רכבת האבודה" שיצאה מברגן־בלזן. עלה ארצה ב־1949, אב לשניים וסב לחמישה נכדים ונין

מקור המידע

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *