רעידת אדם", סיפורו של שלמה ברזניץ – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם

94

ניצול השואה פרופסור שלמה ברזניץ הוא חבר כנסת לשעבר, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה וחוקר פורץ דרך בעולם בתחום זה.

בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי על ידי הגרמנים נמסר שלמה ברזניץ בן השמונה למנזר יחד עם אחותו יהודית. שעות ספורות לאחר הפרידה, נשלחו הוריו, יאנקה ויוסף, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו, אביו נרצח ואימו שרדה. בספרו "בשדות הזיכרון" הוא כותב: "סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה שבני-אדם גרמוה. היתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. 'רעידת אדם' זו, לא ארכה שניות אלא שנים, ותוצאותיה מטרידות את כוכב-הלכת שלנו עד היום". הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם פרופ' שלמה ברזניץ- פסיכולוג קוגניטיבי, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגריו.

רעידת אדם תמלול הפרק:

לקראת יום הזיכון לשואה ולגבורה בשנת 2011 יצא יד ושם בקול קורא ופרסם את תחילתו של מבצע לאסוף את השברים. הפרויקט שנמשך גם היום הוגדר כמבצע הצלה וקרא לכל ניצולי השואה ובני הדור השני למסור פריטים אישיים מתקופת השואה למשמרת ביד ושם.  מטרה חשובה לא פחות הייתה הרצון לתעד מפיהם את הסיפור האישי הקשור לחפץ.

ביולי  2011 התקיים יום איסוף בחיפה אליו הגיע שלמה יוראי ברז'ניץ ומסר מסרק ממחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ שהיה שייך לאמו.

שלמה נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936 לאביו יוסף ולאמו ינקה, ולו אחות גדולה, יהודית. בסמפטמבר 1944 עם חיסול המרד הסלובקי וכיבוש סלובקיה על ידי הגרמנים הכניסו הוריו אותו ואת אחותו למנזר על מנת להציל את חייהם. שעות ספורות לאחר מכן, הם נשלחו לאושוויץ. אביו נספה באחד המחנות אליהם הועבר. בספרו "בשדות הזיכרון" בהוצאת עם עובד וספריית אופקים, הוא כותב:

"כאשר נפטרה אמא פרט למספר צילומים לא לקחתי אליי דבר מחפציה. אך דבר אחד קטן יקר ליהודית ולי מעל הכל – המסרק המלוכלך והשבור שהביאה מאושוויץ, כדי שתוכל לסרק את שיערה הקצר. היא רכשה אותו תמורת מנת לחם של יום שלם".

הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם נשוחח עם פרופסור שלמה ברז'ניץ. פסיכולוג קוגניטיבי ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגיו, היום ובעתיד.

אני עירית דגן, מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם. מתחילים

עירית: שלום פרופסור ברזניץ'

שלמה: שלום עירית

עירית: קודם כל תודה על השיחה הזו

שלמה: ברצון

עירית: אני יודעת שזו שאלה לא פשוטה. תיארתי אמנם רק בקווים מאוד כללים וגסים את המסגרת של הסיפור שלך, אבל אני אשמח שבכל זאת תנסה לסמן לי או לבחור סיפור אחד שנחרט בך באופן העמוק ביותר, שהותיר איזה חותם

שלמה: קשה לבחור אחד, אבל אולי הדבר הכי משפיע בסך הכל זו הייתה הפרידה עצמה. הפרידה מההורים שנפלה עלינו ללא שום אזהרה מוקדמת. כבר כמה שנים, תקופה לא קצרה שהמדינה הייתה בעצם כבושה והמשפחה המורחבת כבר לא הייתה, לקחו את כולם עוד ב-42. ובאמצע, יותר מאמצע של שנת 44 פתאום הכל התהפך. וכשכבר חשבתי בליבי אולי בכל זאת נצא מזה בשלום, יום אחד אבי קיבל ידיעה מידיד שבלילה עומדים לאסוף את כולנו ולשים אותנו על הרכבת לאושוויץ, וההורים סיפרו את זה לאחותי ולי, ואני מוכרח לומר שלמרות שהיינו ילדים ידענו בדיוק מה זה אושוויץ. ואז הייתה שאלה מה עושים והדבר היחידי שההורים יכלו לעשות זה לנסות להציל אותנו. על עצמם הם לא חשבו שזה ניתן באיזושהי צורה, אבי גם היה חולה והסיכוי שישרוד באיזה מקום ביער שאין בו לא תרופות ולא אוכל היה מאוד קטן, אז חשבו עלינו. ורצו לשים אותנו בהתחלה במנזר אחר, היו שני מנזרים בעיר ז'לינה. המנזר השני היה של נזירות בנדיקטינות ששם אחותי למדה בבית ספר והכירו אותה וזה יותר טבעי לנסות שם. ולקחו אותנו אחרי הצהריים לפגוש את הנזירה הראשית והיא שמעה ואמרה שהיא מצטערת אבל אין להם מקום כי לקחו כבר ילדים יהודים אחרים לא מזמן, אפילו ביקשה שיביאו אותם שנראה אותם וכך היה, הביאו את אותם הילדים והיה ברור שלא מוכנים לקבל גם אותנו. ואז נשאר עוד מנזר נוסף של נזירות של סנט וינסנט זה אותן הנזירות שיש להם כובעים כמו כנפיים לבנות גדולות כאלה ושם הסכימו לקבל אותנו. אני את החלק הראשון של הסיפור עוד אחזור אליו, האלה שלא קיבלו אותנו כי זה דבר שהיה מאוד מאוד משמעותי אחר כך התברר.  ההורים ביקשו שאני אצא מהחדר, כנראה שהם לא רצו שאני אהיה נוכח בזמן שהם שוחחו וניהלו את המעין משא ומתן עלינו, והדבר שאבא שלי חשב שהכי טוב להסיח את דעתי הוא שאל אם יש מישהו שהוא משחק שם שחמט כי אני הייתי אז שחקן שחמט מאוד מאוד ידוע לגילי נגיד ככה ומאוד אהבתי את המשחק והייתי שקוע בו, ובאמת הביאו ילד שהביא כלי שחמט ושם אותם והתחלנו לשחק לא רחוק מהחדר שבו הם ניהלו את השיחה. ואני שמעתי את הקולות, לא את המילים אבל את הקולות שמעתי, ולא הייתי במשחק הייתי בחדר ההוא כי ידעתי שמשהו מאוד משמעותי עומד לקרות. הפסדתי באותו משחק אני זוכר אותו עד היום, הפרדיגמה הזו של להפסיד פתאום למישהו שאחר כך יתברר שהוא שחקן מאוד מאוד חלש בגלל שהראש שלי נמצא במקום אחר הלכה איתי במשך שנים רבות לאורך כל החיים.

עירית: אתה באמת מתייחס לרגע הזה, ההפסד במשחק השח, בספר אתה כותב "נפלתי למלכודת, איבדתי את הצריח, איבדתי את הורי, איבדתי  את הכל" זאת אומרת גם משחק השח שהיה עבורך איזה מקום מפלט, מקום ברור, מקום שבו אתה שולט, אמרת הייתי שחקן ידוע, היית בן 8 ועדיין ניצחתי את אביך וניצחת עוד הרבה מבוגרים אחרים, וזה היה לך באמת איזה רגע שבו…

שלמה: הכל התמוטט. הפרידה עצמה הייתה מאוד קצרה. ההורים דאגו לזה שלא נמשוך את זה יותר מדי. גם היה עליהם לנסות להתכונן לארוז מזוודה קטנה או משהו כי ידעו שיבואו עוד מעט לאסוף אותם. אז נפרדנו ואני זוכר שמחשבה כמובן חלפה במוחי שזהו אני כבר לא אראה אותם בחיים. כנראה אף פעם

עירית: נאמרו איזה מילות פרידה? איזה בקשה? איזה ציווי?

שלמה: אבא שלי אמר רק תזכור תמיד מי אתה. הוא לא פירט, אבל הוא התכוון לזה שאני יהודי. אני זוכר את זה לא רק בגלל הסיטואציה, אלא שנתיים קודם כשהלכתי פעם ראשונה לבית ספר, לכיתה א' בעיירה אחרת בכפר נידח, הוא הביא אותי לכיתה ואמר תזכור תמיד מי אתה ואתה חייב ללמוד ולהיות הכי טוב מכולם. דבר שלפי דעתי הייתה טעות הורית לא קטנה

עירית: כעסת עליו על זה? אולי עד היום…

שלמה:  אני אז לא כעסתי אלא אז לא הבנתי עד כמה שזה לא הוגן להטיל על ילד משימה. כזאת בעיקר אם אחר כך נפרדנו והוא לא יכול היה יותר לעזור פה ולתקן את זה אז נשאר אצלי עמוק תקוע בתוך הנשמה.

עירית: אבא שלך היה המהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלבה. כתוצאה מכך בעצם אתם הייתם מוגנים למשך זמן יחסית ארוך, הזכרת את זה שבני משפחה הלכו ונעלמו אבל אתם הייתם מוגנים, היה לו מכתב מיוזף טיסו ,המושל של סלובקיה, שהוא מוגן. בעצם יוזף טיסו עמד בראש המפלגה הלאומנית קתולית הסלובקית וב-1939 הוא מכריז על סלובקיה כמדינה עצמאית בחסות גרמנית מה שבעצם גרם לזה שהסלובקים עד לשלב מאוד מאוחר הם אלה שבעצם ניהלו את העניינים בסלובקיה בהתאם למדיניות הגזענית הנאצית, אבל אתם הייתם מוגנים.

השילוחים מסלובקיה מתחילים באביב 1942, במרץ 42 נשים יהודיות סלובקיות היו הנשים הראשונות להישלח למחנה אושוויץ, מאוחר יותר גם גברים ומשפחות שלמות לאושוויץ ולמחנות אחרים באזור לובלין, אבל אתם בעצם הודות למכתב הזה של אבא הייתם מוגנים פחות או יותר למרות שהוא היה מאוד אקטיבי – עברתם לכפר, ואחר כך לכפר אחר, התנצרתם, דבר שאולי עבור אבא יותר מלכולם היה קשה- ההתנצרות הזו, אבל הוא עשה את זה כמעין הכנה לקראת העתיד לבוא

שלמה: עוד ביטוח קטן

 להמשך הראיון עם פרופסור שלמה ברזניץ באתר יד ושם

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *