שבתאי קאנטור , בן  13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

1490

  עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"  וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .

מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.

היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.

כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.

בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאב  מאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בבכי. בסוף הגעתי לוילנה והסתובבתי בעיר כנוצרי. אילו תפסו אותי , מר היה קצי . התהלכתי וידעתי שקרוב יום מותי.  כדי להתקיים הלכתי בתור יהודי  לגרמנים . עבדתי עבודות כפייה אצל הגרמנים.

בגטו נערכו כל הזמן אקציות, שמעתי את זעקות הנשים והילדים שנתפסו והובלו לפונאר.

פעם , כחום היום, ניצבתי בתור ללחם ופתאום הקיפו ליטאים וגרמנים את הגטו וערכו אקציה . קמה מהומה , ריצה וזעקה. נמלטתי לעליית גג ומשם שמעתי צעקותיהם של האימהות והילדים והמשכתי להסתתר בגג . מצאתי ארובה בגג שם הסתתרתי עד שנגמרה האקציה.

אז יצאתי לרחובות הגטו שם היו מוטלים ילדים שנרצחו ע"י הגרמנים וגם אנשים מבוגרים.  הפסקתי ללכת לעבודות-כפייה אצל גרמנים ומצאתי לי במרתף אחד "מלינה" ( מקום מחבוא) שאפשר לעבור בה לעיר. משם הייתי יוצא לכפר ופושט יד . כך סיכנתי את עצמי מדי פעם.

פעם הוצאתי את ראשי מה"מלינה"  וראיתי ליטאי אחד שהתהלך עם ארוסתו. הוא גילה אותי והוביל אותי למשטרה. במשך חודש ימים הרביצו לי השוטרים הליטאים ואחר כך הועברתי לבית החולים היהודי בגטו.

אלה תולדות חיי בתוך הגטו: בשעת כל אקציה הייתי מסתתר בארובות ומסכן את חיי. הגטו כבר היה כמעט ריק מתושביו היהודים. אחר כך הביאו הגרמנים עוד יהודים מהעיירות הסמוכות  והושיבום בגטו. תושבי הגטו היהודים הובלו כל פעם לפונאר, לגיא ההריגה .

הבנתי שמוכרח אני לברוח מהגטו. עכשיו לא היו לי "מלינות" ונאלצתי לרדת בחבל מבית-קומתיים לתוך סמטה שקטה מהצד השני של רחוב לידסקה. כך נמלטתי מהגטו מבלי לדעת לאן .

סובבתי בכפרים וביקשתי עבודה של רועה פרות. סיפרתי שאבי יצא למלחמה ואמי מתה ואני שמי סטינסלב סאנקביץ. הייתי אצל איכר אחד שנה וחצי . רעיתי פרות , הלכתי עם הנוצרים לכנסייה ואף התפללתי- הכל הוכרחתי לעשות. הייתי מתפלל בפולנית , אך בלבי ידעתי בין כך וכך שאני יהודי . עבדתי קשה ושתקתי . ידעתי שאני בזהות שאלה, אך הבלגתי . בשנת 1944 שיחרר אותנו הצבא האדום , אך את האכר לא עזבתי כי לא היה לי לאן ללכת. חשבתי שלא נשאר יהודי בחיים, אך לאחר כמה חודשים אמרתי לאיכר שאני רוצה ללכת. הוא סייע לי והלביש אותי יפה. הגעתי לוילנה שם סידרו לי עבודה. הגיעו חיילים יהודיים וסיפרו כי מפולין אפשר להגיע לארץ ישראל . כמה פעמים נסעתי מסתתר בקרון בהמות והסתתרתי שם  כאשר הרכבת חצתה הגבול,  בסוף הגעתי ללודז' ושוב הייתי אדם בין אנשים.

מקור וקרדיט :

בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *