רות ציפריס , אם לילדה בת שלוש, אישה נמרצת ובעלת קשרים טובים בקרב אנשי האינטליגנציה הפולנית בוורשה, מצאה עבודה בגטו ב"שופ הבטוח" של שולץ. כמו רבים מחבריה, כך גם היא קיוותה שתעודת העבודה שלה תבטיח את חייה ואת חיי בתה הפעוטה מפני הגירוש הצפוי. לא עלה על דעתה להיפרד מילדתה, ולאחר שגורשו יחדיו לטרבלינקה , הן קפצו שתיהן מהרכבת הדוהרת לקראת מותן, וחזרו לוורשה.
רק בעקבות התערבותם של ידידיה הפולנים היא הסכימה להיפרד ממנה ולהסתיר אותה במשפחה פולנית.
ידידה פולנייה מסרה תחילה את בתה בת השלוש של ציפריס לקרובי משפחתה בכפר , כדי שישגיחו עליה זמן מה, בתואנה שהיא בת חברתה שילדה אותה מחוץ לנישואין.
כעבור כמה חודשים הגיעה ציפריס לבקר את הילדה בביתה החד בלי שהזדהתה לפני האפוטרופוסים בתור אם הילדה. היא הופתעה לראות שהילדה השתנתה חיצונית ונראית כילדת כפר לכל דבר, וגם התנהגה בהתאם. למרות הזמן הקצר למדי שחלף מאז נפרדה ממנה , הילדה לא זיהתה אותה. ציפריס המודאגת הייתה בטוחה שהילדה לקתה באבדן הזיכרון בגלל פגיעה בראשה בעת שקפצה עמה מהרכבת.
מקרה זה משקף את שחיקת הזיכרון המהירה שחלה אצל הילדים הקטנים בשל השינויים שעברו עליהם כשעברו מתנאי הגטו למשפחות הנוצריות בצד הארי. מחיקת חוויות העבר הצילה את הילדה , שאם לא כן הייתה עלולה לבגוד בעצמה ולספר דברים שהיו עלולים לחשוף את יהדותה.
לא כך היה אצל הילדים הגדולים יותר, שהיו בני חמש שש ומעלה. בגילים אלה כבר ידעו הילדים על זהותם היהודית , זכרו את הוריהם ואת בני משפחתם והתגעגעו אליהם. הניתוק הפתאומי מההורים וההסתגלות למקום החדש ולמשפחה החדשה לא היו קלים להם. בייחוד לאלה שהבינו את המתרחש סביבם. הגעגועים להורים לא נתנו להם מנוח, והם ציפו כל הזמן לסימני חיים מהם, ומשבוששו לבוא הגיבו במצבי רוח מלווים לעתים בהתפרצויות של בכי.
מקור וקרדיט :
נחום בוגנר , בחסדי זרים , הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין
יד ושם , 2000
עמודים 41-42
0
