"שלפחות אחד מאיתנו ישרוד"

62

סיפורה של יהודית קיטנר שחוותה את השואה עם משפחתה

יהודית קיטנר (שפיגל) בת 88.

הורים: אמא – לאה אלבר; אבא – ברוך שפיגל (ברנרד)

נולדה בתאריך 20.6.29

יהודית מספרת:

"זמן קצר לפני שנלקחנו לגטו בעיירה נדבורנה שבאוקרינה, אז פולין, אמא רצתה להרגיע אותנו ואמרה שכלב שנובח לא נושך, היא התכוונה – אם קורה משהו אל תמהרו לרוץ אחד לשני. אנחנו משפחה מלוכדת והפתיע אותי שכך אמא אמרה, אבל אמא ידעה שילדים וזקנים הולכים קודם והיא אמרה: "אני רוצה שלפחות אחד מאיתנו ישרוד".

בגטו הניסיוני בנדבורנה הייתי ילדה בת 13.

בגטו עשו עלינו ניסוי כמה זמן נוכל לשרוד בלי מים ואוכל. היו אנשים ששכבו על המדרכות ומתו. כדי להוציא מים היה צריך לשאוב מים ומי שלא יכל לשאוב לא היו לו מים.

אמי נפטרה מרעב או טיפוס.

היו לי עוד שתי אחיות ואח. כאשר הגיעה קרובת משפחה היא אמרה לנו "אתם אל תבכו! כך אמא לא תצטרך לדאוג על מה שקרה לה".

אחי גם שרד את השואה ואחרי 8 שנים נפגשנו כאן בארץ.

למרות כל זאת אני זכיתי: יש לי כיום 4 בנות ונכדים כשבטי ישראל. שתי הנכדות שלי קצינות ויש לי אפילו נינים.

החודש ימלאו לי 88 שנים.

הרבה פעמים חשבתי לקחת חיי, אבל נזכרתי בדברי אמי שאמרה שהיא רוצה שלפחות אחד מאיתנו ישרוד."

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *