"שפת האם שלי, האימא שלי והמקום שבו נולדתי" , ראיון עם יצחק לבנת , יד ושם

415
"כשהגענו לבירקנאו ועשו את הסלקציה, אני רציתי ללכת עם אחותי הקטנה. ואז מישהו אמר לי: 'הופ! אל תלך לשם- תלך לשם'. מה זה, אני אשאיר את אחותי?? לא! ואז שכנה אחת שלנו, גברת רוזנברג, שהגיעה יחד איתנו באותו קרון אמרה: 'איצוקה בואי איתי'. ואני הלכתי יחד עם אבא, לאן ששלחו אותי. הלא אם הייתי מתעקש ללכת עם אחותי אז היו נותנים לי, בלי שום בעיה.
כעבור יומיים או שלושה, כשכל השמועות הנוראיות האלה, ש… לא יתכן דבר כזה, הבנתי שאיבדתי את איצוקה. ואני נורא אהבתי אותה. היא הייתה הקטנה, היא הסתכלה עלי, למעלה. את אבא שלחו למחרת למחנה אחר, מבירקנאו לאושוויץ, לעבודה, ואותי הכניסו למה שנקרא "קינדר-בלוק" [בלוק הילדים]. כשהבנתי מה קורה מסביב וקלטתי את זה והפנמתי את זה, יצאתי בלילה, הסתכלתי לשמיים, בכיתי וצעקתי: 'איפה אתה נמצא? איך אתה נותן לדבר כזה לקרות? ואם זה נכון שהעשן הזה… אז הנה, אני מקלל אותך'. יצאתי נגדו בחריפות מקסימאלית. 'הנה, שלח ברק ותהרוג אותי!' זו הייתה התחלת איבוד האמונה שלי. לא קיבלתי מאז ועד היום שום חיזוק לכיוון ההפוך. שום חיזוק. קיבלתי חיזוק מאנשים לאורך הדרך, פה ושם.
האם תוכל לספר לנו מעט על תקופת שהותך כאסיר במחנה?
הייתי בבירקנאו ב"קינדר בלוק" – צריף ילדים. והייתי בר מזל כי היה קאפו אחד, יהודי-פולני, אנאלפבית ממש, בשם טאדק דז'יז'יץ, שמצאתי חן בעיניו. הוא היה אחראי על קבוצת הדיסאינפקציה (לקבוצת העבודה שהייתה אחראית על חיטוי הקרונות קראו קומנדו דיסאינפקציה) ואני צחצחתי את המגפיים של הקאפו שלי בצורה כל כך מוצלחת; אני גם הקראתי לו פתקים בפולנית, והוא התמוגג מצחוק, שאני לא יודע לבטא את המילים בפולנית. איזה צחוק הוא עשה ממני. והלא לקרוא פולנית אני באמת לא ידעתי."
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *