שרגא מילשטיין , ילד בן 11 במחנה ברגן בלזן

636

שרגא מילשטיין נולד בשנת 1933 להוריו: הלל, שהיה איש עסקים ורבקה לבית גולדפרייד, עקרת בית שגידלה בנוסף לשרגא גם את בנה מרדכי, הצעיר ממנו בשלש שנים (מרדכי מתגורר היום ברחובות, גימלאי של מפעלי ים המלח). המשפחה התגוררה בעיר פיוטרקוב, שבה הוקם הגטו הראשון על אדמת פולין. בהיותו בן 6, במקום ללכת לכתה א', בילה שרגא את שנותיו בגטו שהוקף בגדרות. את ה"אלף בית" ויסודות החשבון למד בביתו. ב-1943 חוסל הגטו ומרבית היהודים ששהו בו נשלחו לטרבלינקה. הנותרים הועברו לשני מחנות עבודה שהיו חלק ממאמץ המלחמה הנאצית. שרגא, אחיו ואביו שוהים במחנה בוגאי שבו עסקו היהודים בחיתוך בולי עץ מיערות הסביבה שיועדו לבונקרים של הצבא הנאצי בחזית. ב-1944 עם התקדמות הצבא הרוסי חוסל מחנה בוגאי והם עוברים למחנה הריכוז בוכנוואלד. באחד הערבים אוסף האב את שני בניו ואומר להם: "אנחנו צריכים להיפרד. תזכרו את שמותיכם ותדעו שיש לכם דודים בארץ ישראל, כי כנראה לא נתראה יותר".

"למחרת", מספר שרגא היום, "סיפרו לי שאבי הלל הוצא להורג בהיותו בן 45. עד היום אינני יודע איך ידע מראש שלא נתראה יותר ומה הסיבה שבגללה הרגו אותו. בסמוך לאירוע זה, הופרדתי מאחי ונשלחתי למחנה ברגן בלזן. אמי הגיעה לברגן בלזן ממחנה אחר ונפטרה בגיל 43, לפני שחרור המחנה.

מקור

לאחר שאביו של הילד שרגא מילשטיין הוצא להורג האחריות שהוטלה עליו הייתה כבדה. "גורלו של אחיו הילד הקטן יותר , מרדכי היה מעתה ואילך בידיו" .  כעבור שבועות מספר , בינואר 1945 , בא הקץ גם לאחריות זו . "הנאצים הפרידו אותנו. אחי נלקח אל קבוצת הילדים "הקטנים" , עד גיל אחת-עשרה ( בקבוצתו היה גם ישראל מאיר לאו), ואילו אנחנו ה"גדולים" ( בני 11-15 ) הוצאנו למסע רגלי בקור המקפיא : שוב צעדנו אל תחנת הרכבת של העיר ויימאר, נדחסנו אל קרונות , הרכבת חרקה תחתינו יצאה לדרכה. שוב החשכה הנוראה הזו , והקור משתק ומצמרר את הגוף, מנת מזון עבשה מועלית מדי פעם לקרונות ומדי פעם נעצרה הרכבת בשדות מחשש להפצצות מטוסי בעלות-הברית.  המסע שלנו ברכבת תם , הרכבת הגיעה לתחנת היעד והחל עוד מסע רגלי בקור ובשלג עם שמירה כבדה של הגרמנים , קבועה. הפעם היה נתיב הצעידה ארוך יותר משידענו בעבר, והאקלים הקפוא התיש אותנו עוד יותר. מי שכשל נגזר דינו – הוא נורה במקום וגופתו נותרה על האדמה הקרה, ואולי הייתה גם נחמה פורתא : הוא סיים את הסבל האין-סופי.

הגענו לברגן בלזן .

ברגן בלזן היה גיהנום עלי אדמות", אומר מילשטיין, "יותר מ-50 אלף איש נפטרו שם מרעב ומטיפוס (החולים לא קיבלו שום טיפול רפואי). אנחנו הילדים היינו גוררים את גופות הנפטרים מתוך צריפי המגורים. כשהבריטים שיחררו את המחנה, מצאו בו יותר מ-12 אלף גופות שלא נקברו".

"כל תקופת היותי במחנה ברגן בלזן העסיק אותי החיפוש אחרי אוכל כדי לשרוד יום נוסף. הילדים לא עמדו במסדרים כפי שחויבו לעשות זאת המבוגרים והתרוצצנו סביב המטבח של הקצינים כדי ללקט שיירי מזון שנזרקו משם לאשפה."

"חיינו בצריפים ארוכים , ב"בארקים" ובלוקים שהכילו כמאה איש כל אחד. האנשים ישנו על רצפת בטון חשופה שנזרקו עליה כמה קצוות של קש. מחלת הטיפוס ושאר מרעין בישין הכו בכל כוחם. מזה שבועות היינו מוצאים לעת בוקר על הרצפה החשופה עוד אסיר או שניים שגופם לא עמד במסת הסבל. את הגופות גררנו מחוץ לצריף, תוספת לערמות הקיימות שהיו פרושות בכול."

"הזיכרון החזק ביותר הוא של רעב. לנו , הילדים, עזרה רבות אחות יהודייה מפולין בשם בשם לובה טושינסקה, שלימים גם זכתה לאות הוקרה ממלכת הולנד על מעשיה. באורח פלא היא הצליחה לרכז את הילדים "בבלוק" אחד ודאגה לנו בעיקר בהשגת אוכל. התרוצצנו במחנה באזור המטבח כדי להציל משהו לאכול. הלהיט היה קליפות תפוחי אדמה, שאותם אכלנו בהנאה רבה ובתחושת תודה . "

"בתוך קבוצת הילדות היהודיות מהולנד "בבלוק" הסמוך , הייתה גם הנערה אנה פרנק שנפטרה כידוע שבועות מספר לפני השחרור. היינו קבוצת ילדים מפיוטרקוב שבפולין אשר הכרנו עוד מהבית ובתנאים בלתי נסבלים שמרנו על קשר, דבר שעזר לנו לשרוד. ככל שגברו  הרעב והמחלות כך אזלו הכוחות לקום ולחפש אוכל. אחדים מאתנו כבר היו במצב של חולשה פיזית ואפתיה שמנעו מהם לקום ולאכול."

"הייתי בן שתיים עשרה , משקלי היה 27 ק"ג, דומה לשלדים החיים שנעו מסביבי, מזי הרעב והמחלות . כולם דמו למוזלמנים רעבים. אטומי מבע ונעדרי זיק של שמחת חיים. "

כאשר הגיעו לבסוף החיילים הבריטים הם לא האמינו למראה עיניהם. הם מצאו במחנה ברגן בלזן כעשרת אלפים גופות ואלפי שלדים מהלכים וביניהם הילד שרגא מילשטיין בן ה12.

לאחר שחרורו מהמחנה, התאחד שרגא מילשטיין עם אחיו, והשניים נשלחו עם 13 אלף נשים וילדים להחלמה בשוודיה, בהזמנת הממשלה השוודית. שם גם החלו לראשונה בחייהם בלימודים סדירים (עם פרוץ המלחמה היה מילשטיין בן שש, וכלל לא הספיק לבקר בבית ספר). אחרי שנתיים בשוודיה, עוד בטרם הוכרזה המדינה, עלו מילשטיין ואחיו לארץ במסגרת "עליית הנוער". הם נקלטו בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון. לימים שימש שרגא מילשטיין כמנהל הכפר והפך אותו למוסד חינוכי מצטיין.

מקור וקרדיט :

שרגא מילשטיין . מסע חיים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור 2006

על הספר :

שרגא מילשטיין, מתאר בספר זיכרונותיו את דרכו של ילד ניצול שואה, שעלה לישראל לפני הכרזת המדינה בשנת 1948, הגיע לכפר שמריהו ב-1961, והיה ברבות הימים לראש מועצת היישוב. בספר מתוארות התחנות השונות בחייו של המחבר. זאת תוך דגש מיוחד בפועלו בכפר שמריהו, שהפך לאחד היישובים המבוקשים על מפת ישראל. הספר מתאר נתיב של עבודה קשה, חשיבה יסודית, אחריות ותכנון לטווח רחוק, שסופם יישוב בעל ייחוד ואיכות חיים ברמה של המעולים ביישובים בארץ ובחו"ל

על המחבר :

שרגא מילשטיין, ניצול שואה וגמלאי, ששימש במשך שלוש קדנציות בין השנים 1998-1983 כראש מועצת כפר שמריהו ובשנים 2005-2013 היה יו"ר "משואה" המכון לחקר השואה – מכהן כעת כיו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל. הארגון, שהוקם ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה, המאגד היום כ-400 מניצולי מחנה ברגן בלזן בכללם בני הדור השני והשלישי לניצולים – מקיים פעילות שוטפת לחבריו בדגש על הנצחת זיכרון השואה.

הנער שניצל מהגטו ומהמחנות, הציב במדינת ישראל תמרור יוצא דופן וחריג של ניהול מועצה מקומית בהגינות, באנושיות, ביושר וברמה מוסרית גבוהה, חסרת תקדים. כפר שמריהו נחשב בימיו של מילשטיין ליישוב בעל רמת החיים ואיכות החיים הגבוהות ביותר בארץ. כל אותם ערכים שספג שרגא בילדותו בפולין – יושמו הלכה למעשה בעבודתו כראש מועצת כפר שמריהו.

לפני תפקידו כיו"ר המועצה המקומית כפר שמריהו כיהן שרגא מילשטיין כמנהל כפר הנוער ע"ש מוסינזון, בהוד השרון והפך אותו למוסד חינוכי מצטיין בישראל .

 ראה גם :

שרגא מילשטיין – ויקיפדיה

 

 

3

תגובות

  • מרגש מאד סיפורו של שרגא מילשטיין כנער שגדל ועבר את השואה,וכל סיפור חייועם שחרורו מהמחנות ועלייתו ארצה,עשייתו הרבה,ביושר ובתבונה,הקמת וטיפול בישוב כפר שמריהו ,ישוב לתפארת מדינת ישראל,להצדיע לאיש הישר ואיש המעשה ,כל הכבוד

    טובה עופר,פלמ"חניקית הראל תש"ח 13 בינואר 2020 0:38
  • לשרגא שלום,
    קראתי מחדש את החומר ששלחת שלאורו גדלתי והכרתי, העברתי לאחים שלי לילדי ולנכדי, ושוב הבנתי כמה חשובה השליחות שאתה מייצג בארץ ובעולם, כששאלתי בזמנו את יוסי איך היה לגדול בבית עם מטענים כאלה, ענה לי היו רבים כאלה בסביבה שלנו זה לא היה משהו מיוחד… היום נשארתם כל כך מעטים הדור הולך ופוחת והחשיבות של התיעוד והעדויות עוד יותר גדולה, היכולת שלך לייצג את אלו שכבר אינם היא משהו יוצא דופן וחשוב, השתלבותך בוועדות ובגופים הבינלאומיים מעוררת כבוד והערכה,
    מאחלים לך הרבה בריאות וכוחות להמשיך! אני יודעת שהוריך וגם הורי גאים בך שם למעלה!…

    רותי מילשטיין בן יעקב 15 בינואר 2020 15:28
  • הסיפור של שרגא מילשטיין מעניין והוא לדאבוני אחד מרבים שעברו את תקופת השואה אבל טוב שהוא נכתב כי אני מכירה כמה ניצולים שאינם יכולים להיזכר ולכתוב את מה שהם עברו.

    מרים לאואר בנימינה 18 בינואר 2020 19:50

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *