שרה שנר-נשמית, הילדים של  מחנה דבורץ , 1941 – 1943

93

השעות נמשכו כימים, חשבנו, כי אנו נחנקים. המים אזלו. במחבוא אתנו ילדים קטנים ואף תינוקות. הילדים פרצו בבכי קולני : "אמא, מים !" ולא ניתן להרגיעם. אישה אחת משיאה עצה : "יינתן להם שתן לשתות". מטילים לתוך השתן סכרין. הילד מתחיל לשתות ומייד פורץ בצעקה : "רוצה מים אחרים !"
קולות רעש נשמעים מעלינו. הלמות חפץ שהופל על הרצפה מעל ראשינו, עוד מעט ויהיו כאן . . . אבל לא, לא השגיחו בפתח שמתחת מתנור. חריקת דלת. הם נמצאים עתה ליד החולים. שומעים קולות נפץ, המרתף הזדעזע. עפר מתחיל להישפך מלמעלה לתוך עינינו: הטילו רימונים לחדר-החולים . ושוב שקט במשך ומן-מה. רק מרחוק שומעים את טרטור מכונות הירייה.

אתנו במחבוא דבורה מז'אטל. היא כאן עם גיסה ובתה. גם בהיותה בדבורץ העניקה לי לעיתים מהמזון, שהייתה משיגה בדרכי חליפין מאיכרים מכרים, והצילה אותי מדי פעם מיסורי רעב.

הילדים הקטנים אינם יכולים לעמוד בסבל, כל שכן תינוק. אין מים, אין אויר לנשימה. . . תינוק בוכה. למעלה, בחדר שמעל לבונקר, שמענו צעדים. ודאי מהלכים שם גרמנים או שוטרים : הם מחפשים את סגל בית החולים. אם יזיזו למעלה את קערת המתכת מעל המכסה — נדע … לפתע שגמעו את צלצול הקערה שדחפה בכוח ממקומה ואת חבטות מגפי החיילים. עצרנו את נשימותינו. התינוק מייבב… בחדר שמעל לבונקר צעדים. את האוויר חתכו לחישות – הן נשמעו באוזני כלחישות של פתנים : שש ! שש ! . . . עשרות ידים נשלחו לעבר האם ותינוקה. התמונה עדיין עומדת לנגד עיני – הידיים השלוחות לעבר האם האומללה כמו אצבעות המכשפות מסיפורי הילדים – אצבעות שציפורניהן ארוכות, כפופות, מוכנות להינעץ בבשר אדם . . .

השתיקי אותו! סתמי את פיו!… או שאנחנו… חייהם של למעלה מחמישים יהודים תלויים בשתיקתו. של התינוק.

תנו לי כר, אני בעצמי… – לוחשת האם. היא לוחצת את הכר אל פני התינוק…

דומיה בבונקר. דומיה שאפשר לחתוך אותה בסכין . . . עוברות עשר, עשרים דקות. האם הסירה את הכר, התינוק מוטל מת בזרועותיה. היא הרימה את גופת בנה החנוק והשליכה אותו אלי. הגופה עדיין חמה, אני חשה בה . . . מחמת חוסר מקום ישבתי כשרגליי מסוכלות תחתיי. אין למצוא מקום להניח בו את הגופה. נשארתי רובצת במקומי, כשעל ברכי גופת התינוק המת. וכך במשך שתי יממות, ארבעים ושמונה שעות ואולי יותר? עידן ועידנים . . .

חייהם של 50 איש ניצלו בינתיים, ואני ? האם אשאר שפויה ? האם אחזיק עד סוף חיי גופת תינוק חנוק על ברכיי?

(שרה שנר-נשמית, 1941 – 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)

מקור

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.