יליד 1930 , רומניה , Nasasud
"גדלתי במשפחה עם חמישה אחים ואחיות , הורים , סבא וסבתא וגם דודים . כילד למדתי בחדר ואחר כך בבית ספר מקומי .
ילד במחנה ההשמדה אושוויץ
ב1942 נלקחנו כל משפחתנו כ60 איש למחנה הריכוז אושוויץ.
באושוויץ הפרידו בינינו – אמהות וילדים צעירים לצד אחד ואני עם אבי ואחי לצד שני . לאחר מספר ימים הפרידו בין אבי וביני ויותר לא ראיתי אף לא אחד מבני משפחתי. אחר כך הפרידו בין בוגרים לילדים. אני ילד קטן – עדיין לא בר-מצווה. עמדתי עם כול הילדים . בא חייל גרמני – יד הגורל שלחה אותו – והוא החליט שאני יכול לעבוד, והעביר אותי לשורה של בוגרים. נשלחתי לצריף שבו היו כ1,000 נערים בגילאי 16-18 , משם היו נלקחים לקרמטריום באושוויץ.
אחרי כחודשיים , שמעתי שמחפשים ילדים לעבודה. נכנסתי ביוזמתי לשורות וכששאלו אותי מה אני יודע לעשות עניתי באומץ שאני מסגר. לאחר התלבטויות רשמו אותי לאלו שיצאו לעבודה, היינו כ50 ילדים ונערים . דבר ראשון , שלחו אותנו למקלחת , כמובן שפחדנו להיכנס למקלחת בעקבות ידיעה שמקלחות באושוויץ לא יוצאים. הגרמנים נכנסו והוכיחו לנו כי אלו מקלחות אמיתיות. לאחר המקלחת קיבלנו בגדי אסירים עם פסים. הועברנו לקטוביץ למפעל לתותחים שם עבדנו מבוקר עד לילה וקיבלנו פרוסת לחם , אבל בבית החרושת הרגשתי כאדם. משם הועברנו למטאהוזן ץ. מטאהוזן היה מחנה ידוע לשמצה. מטאהוזן היה מחנה הריגה.
ילד בצעדת המוות
אחרי 3 חודשים במטאהוזן הוליכו אותנו ברגל כ600 ק"מ – צעדת המוות ללינץ. צעדנו בשלג , אנשים נפלובדרך והצועדים רמסו אותם . בסוף הגענו ליער ושם כיתרו אותנו החיילים הגרמנים עד למאי 1945 . כאשר הגיעו חיילי צבא ארה"ב ברחו הגרמנים ורק אז הבנו שאנו משוחררים. היינו רק מספר ילדים שנותרו בחיים אחרי תלאות אלו. שקלתי כ20 ק"ג .
חיילי הבריגידה דאגו לנו לכל אורך הדרך
יצאתי מהיער , הגעתי לכביש וראיתי חייל שעל כתפו היה מגן דוד . הוא הרים אותי בידיים וביקשתי ממנו שיקח אותי איתו לארץ-ישראל. אספו אותנו חיילי הבריגדה, האכילו אותנו כגוזלים , טיפה טיפה, ומשם הועברנו בחשאי לאיטליה למחנה ילדים – לסנטה מריה.
בסנטה מריה אירגנו אותנו חיילי הבריגידה והחזירו לנו צלם אנוש . באוקטובר 1945 הגענו לארץ באונייה פרינצגרדן . הועברנו לעתלית ומשם למושב באר-טוביה. במושב חולקנו למשפחות . כל משפחה קיבלה ילד וגדלנו והתחנכנו עם ילדי המושב. בשנת 1948 התגיסנו לפלמ"ח לגדוד השלישי .
בשנת 1952 נישאתי לבת המושב, הקמנו משפחה , 2 ילדים ונכדים.
קורות חייו מתוך אתר הפלמ"ח
אשר גולדשטיין (גונן היום) נולד להוריו רוחמה ואברהם גולשטיין ברומניה בחמישי במאי שנת 1930. הוא גדל ברומניה,וכשפרצה המלחמה היה בכמה מחנות והאחרון היה אושוויץ. שם השמידו את כל משפחתו. משם העבירו אותו לאיטליה עם עוד ילדים והעלו אותם לבאר טוביה בשנת 1945, כשהוא בן 15. שם הוא הכיר את אמירה טורנר לימים אשתו. אשר התגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרה בחולתה. הוא שרת בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. נלחם בין השאר בנגב באזור חאן יונס. לאחר מכן התחתן עם אמירה יחד הקימו משפחה .בשלב מסויים עברו לאשקלון, שם הם גרים עד היום. נולדו להם שני ילדים : רוחמה גרה באשקלון. ואיל (אברהם) בקיבוץ שדה בוקר. לכל אחד מהם נולדו שלושה ילדים. והיום יש גם חמישה נכדים. כל השנים עבד אשר כעצמאי. עד שחלה, הרצה אשר על סיפורו בתקופת השואה במסגרת בתי הספר ובקיבוץ יד מרדכי, ועל הגאווה הגדולה להיות בארץ ולגדל משפחה, הוא סיפר ששיקר על גילו כדי להתגייס לפלמ"ח…כמו רבים אחרים. אשר גונן התגורר באשקלון . מועד פטירתו ב-28 יולי 2019. נקבר בית העלמין באשקלון.
מסרה את הפרטים: חנה גונן, רעיית הבן אברהם.
תחנות בחייו של הילד אשר גונן , בן 12 באושוויץ ובמטאהוזן ואח"כ לוחם בגדוד השלישי של הפלמ"ח
