במשך כחמישים שנה, כמעט אף אחד לא הכיר את השם אירנה סנדלר. בין המעטים שהכירו, היו אותם חוקרים מ"יד ושם" שב־1965 העניקו את התואר "חסידי אומות העולם" לחברת המחתרת ומצילת ילדי גטו ורשה, אירנה סנדלר (בהיעדרה; הפולנים לא נתנו לה אשרה להגיע לטקס), ולחבריה בקבוצת המצילים.
בארצם של המצילים, פולין, לאורך עשורים רבים הייתה אירנה סנדלר מודרת ומנודה: בעיני השלטון הקומוניסטי אירנה הייתה בחזקת חשודה. בעיני הקומוניסטים פעם חתרן – תמיד חתרן. מי שהיה מוכן בימי המלחמה לעבור על החוק, לרדת למחתרת או לעסוק בפעולות שעונשן מוות, עלול גם להתמרד כנגד הדיקטטורה הנוכחית. וכך הסיפור נקבר. היה מסוכן מדי לדבר על מה שהם עשו. ואירנה, שבשנות העשרים שלה סיכנה את חייה ואת חיי אמהּ החולנית למען מי שלא הייתה חייבת להסתכן למענו – ניסתה בבגרותה להגן על ילדיה ועל משפחתה המחודשת והסתגרה באלמוניות.
