תלאות הנערים היהודים במחנה בוכנוואלד

127

מקור

רוז’קה קורצ’ק, “ילדים במחנה ריכוז בוכנוואלד”, מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ח’, מרץ 1968

בין אלו שנותרו מה”צלטלאגר” והעוברו למחנה היו גם כשלושים ילדים ונערים. מצבם הנואש עורר ספקות כבדים ביחס לאפשרות הצלתם. ירודים במשקל וחסרי כוחות, לאחר מחלת הטיפוס אשר תקפה את רובם, היו דומים יותר לשלדי אדם ול”מוזלמנים” מאשר לנערים וילדים חיים. אפשר וכוח הנעורים שעמד להם מנע מהם את גורל המבוגרים, אך יותר מאלה השפיעו העזרה,הדאגה והטיפול להם זכו.

הם הוכנסו כולם ל”ראויר” ושהו בו במשך שבועות מספר. קיבלו טיפול רפואי, אוכל דיאטטי, מיטות וסדינים לבנים. אולם העיקר, שזכו ל”אפוטרופסותו” של אדם שלדאגתו והתמסרותו לא היה גבול – והוא האסיר הגרמני – ולטר קרמר, שמילא תפקיד של אח ב”ראויר”. קרמר לימדם כיצד עליהם לנהוג בשעות ביקוריהם של רופאי ה-ס.ס. ומה עליהם לעשות כדי להאריך את השהות ב”ראויר”. הוא, שלא היה רופא במקצועו, ניתח את אחד הנערים33 בסכין מטבח רגילה, והציל בכך את חייו. “ולטר היה כעין אב לנו. לו עלינו להודות על הטיפול, על האוכל וגם על כך שלא נשלחנו לטרנספורט”.

הנערים נתחזקו והבריאו, ובעזבם את ה”ראויר” היו מסוגלים יותר לשאת את התלאות שציפו להם גם במקום החדש. הם פוזרו בין הבלוקים של המבוגרים, ושוב חלו עליהם כל ה”חובות” של האסירים. עבודה מפרכת, עמידה ב”אפלים”, תת תזונה, עונשים, מלקות, קור ועוד.

רובם צורפו לעבודה בגן הירקות (בבוכנוואלד גידלו פרחים וירקות למען אנשי ה-ס.ס.), חלקם עבדו בחממות, חלקם בחוץ. היה עליהם לסחוב ארגזים כבדים מלאי אדמה רטובה מרחק רב, בקצב של ריצה, במשך כל היום. נאסר עליהם להשתמש ברצועות או חבלים כלשהם, שעשויים היו להקל על הסחיבה. ה”אונטרשטורמפירר” קארל דומבק (Dumneck) היה מומחה בגילוי ובהחרמה של חגורות וחבלים ובהענשת ה”עבריין” על ידי עונשים מיוחדים, כגון כריעת ברכיים חשופות על מיתקן ברזל ביום כפור כשהידיים קשורות על הגב. ובסוך, מלקות, למי שלא החזיק מעמד. דומבק היה יושב במשרדו סמוך למקום ההתרחשות ומשקיף בהנאה על הנעשה.

מלבדו הצטיין בהמצאות סדיסטיות במקום עבודה זו הקומנדו-פירר לנדגרבר. “הוא ציווה עלינו, הילדים, להרביץ אחד לשני בפנים, ואם הסטירות לא מצאו חן בעיניו, היה הוא מראה, בהכותו אותנו בפנינו, כיצד עושים זאת, עד שהדם זב מפינו ומאפנו”.

הוא היה פוקד על הנערים להסתובב במהירות סביב עץ. הם היו עושים זאת עד שראשם היה מסתחרר עליהם והיו נופלים. את השוכבים היה לנדגרבר מכה באכזריות. לא תמיד נסתיים העניין רק במכות או מלקות בלבד. יום אחד, כאשר הביאו הנערים ארגזי אדמה לחממה, שבר אחד מהם זגוגית בשעה ששפך את האדמה לחממת פרחים. לנדגרבר, שנוכח במקום, התנפל על הנער בצעקות שזו חבלה והתחיל מכה בראשו. הוא לא הרפה ממנו, עד שהנער נפל במקום – מת.

מקור

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *