תמר דרור-ציגלר : התעוררתי תוך כדי בכי

466
ילדה בת 8 בעת האירועים במלחמת העולם השנייה
עדות שנכתבה בשנת 1993 , רמת אביב , מאי 1993
מקור וקרדיט :עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .
"בתוך הגיטו הפתוח של בנדין , קבוצת בתים עומדת בפאתי העיר . המצב החמיר מיום ליום . קשה היה להשיג מזון. יום אחד הכריזו על אקציה גדולה – מגרשים את אחרוני היהודים, גם אלה עם תעודות עבודה- שהיו למעשה " היתר לחיים" . גם הם לא עזרו עוד.
 הובילו אותנו , אלפי אנשים , זקנים וילדים, לאיצטדיון העירוני. כאן נערכו בעבר הקרוב משחקי כדורגל. היה חם ומחניק . ראיתי תינוק בתוך העגלה , שנעזב על ידי אמו. הזרם המשיך – והעגלה נשארה מאחור. לא היו מים. משם הצעידו אותנו לתחנת הרכבת . העמיסו אותנו על קרונות של בהמות, דחוסים. הרכבת יצאה. אמרתי לאמי : " אמא , אנחנו לא ניסע איתם , אנחנו נקפוץ". וכך היה .
אבי טיפס למעלה, הוציא את היד והצליח לפתוח את דלת הקרון. הוא הזיז אותה מעט וקפץ. שמענו יריות אחדות. אמי לקחה אותי מתחת לבית שחיה. ממש בבית השחי. פתחה את הדלת שוב , וקפצה איתי.
התגלגלתי במדרון . אמי אחרי. הרכבת המשיכה לנסוע. היריות של החיילים , אשר ישבו על הגג לא פגעו בנו.
דם זב מראשי, פצע שותת . "לא רציני" פסקה אמא. " אנחנו מטיילות לנו להנאתנו בשדות" היא אמרה . וכך היה. הלכנו . מצאנו בור עם מים . התרחצנו והרוונו את צמאוננו . השדה פרח כולו – היה זה קיץ 1943 . אוגוסט . הייתי בת 8 . שתינו הלכנו בשקט. אמא הובילה אותי לרופא בגיטו של עיר סמוכה ( סוסנוביץ) . הרופא המכר טיפל בראשי . " לא חמור" פסק גם הוא. " זה לא קליע , רק מכה" . חזרנו בלילה משם לבנדין ברגל . פגשנו את אבא . כעבור ימים אחדים באה גניה ואני עברתי להתגורר אצל משפחת פיונק , "לניסיון" , אמרו .
כמו כל הילדים גרתי אצלם בבקתת האיכרים העניים . הימים היו ימי מחסור גדול וגם לאיכרים עצמם לא היה מספיק אוכל , הם לא ידעו כי אני ילדה יהודיה. לגביהם הייתי בתה הלא-חוקית של הגברת פיונק, גנובפה פיונק , בקיצור גניה. אישה גדולת ממדים , טובת לב, בעלת נשמה, אשר נולדה בביקתת עוני בשכונת הכורים הממוקמת אצל מכרות הפחם שהאזור משופע בהם.  
 בזמן המלחמה התחילה גניה לעבוד בשופ( סדנה)  של גרמנים אשר הוקם בבנדין.  שם בפעם הראשונה נפגשה עם יהודים. אחת מהן הייתה בת דודתי קיצ'יה , אישה חכמה, יפה ומוכשרת בכל תחום. את הגמנסיה היהודית סיימה בהצטיינות בגיל 17 , וזה היה בפרוץ המלחמה. ניבאו לה עתיד מזהיר כעיתונאית או כסופרת. עתה בזמן המלחמה, כדי לקיים את עצמה ואת בני משפחתה קיבלה "כרטיס צהוב" ונקלטה כעובדת בשופ הגרמני.  תפרו בו מדים לחיילים גרמנים. שם נפגשו השתיים . קיצ'יה וגניה. לגבי גניה הייתה קיצ'יה בבחינת התגלות – לראשונה בחייה מישהו התייחס אליה בידידות אמיתית. היא הציעה לקיצ'יה  להסתיר אותה בביתה עד שתגמר המלחמה הארורה הזאת. קיצ'יה אמרה : "אני צעירה , חזקה ובריאה , אני איכשהו אעבור את המלחמה הזאת. "אבל יש לנו במשפחה " הוסיפה , "ילדה בת 8 , ילדה יפה וחכמה , שאין לה כל סיכוי להמשיך לחיות משום שהגרמנים החליטו להשמיד את העם היהודי והראשונם הם היהודים" . נתאזרה באומץ והציעה: "קחי את הילדה אליך במקומי" .
גניה שקלה את ההצעה ולבסוף השיבה : "כן , אקח את הילדה." ואז נפגשנו. היא באה  לקחת אותי אליה לתקופת ניסיון, לראות איך העניינים יסתדרו. איך אני אגיב, איך יגיבו יתר ילדי המשפחה.
במשפחת פיונק היו שלושה ילדים , מריאן ולאדק וסוניה. שני הבנים היו גדולים ממני בשנה ובשנתיים ואילו הילדה הייתה קטנה ממני , בת 4 : חולנית וחיוורת .
כך הגיעה גניה לגיטו , לקחת אותי אליה. אמרתי שלום חפוז לאמי וכשנפרדתי מאבי הוא פרץ בבכי מר. לא הבנתי מדוע , הרי אני הולכת בסך הכל לבלות ימים ספורים אצל גניה ?
נפרדנו בספטמבר 1943 כאשר הייתי בת שמונה.
 הם לא חזרו יותר . יותר לא ראיתי את הורי.
קיצ'יה בת דודתי זכתה בחיים . הגרמני "הטוב" הקומיניסט , מר רוזנר , אשר עמד בראש השופ בעצם הציל אותה . כאשר השופ חוסל,  נעצר  מר רוזנר והורעל על ידי הגרמנים כמשתף פעולה עם היהודים. 
קי'ציה הגיע לאושוויץ בסוף 1944 , עם אחרוני היהודים מבנדין . היא שרדה.  היום חיה קיצ'יה בארץ רחוקה , באוסטרליה . אני אוהבת אותה מאד . למרות חייה המרים היא אדם אופטימי ונפלא.
ואני , אני הגעתי למשפחת פיונק. המשפחה גרה  בבקתה עלובה בשכונה של כורי הפחם. סביב הבית היית חלקה לא מעובדת , שום גינה. קירות הבית מבפנים ומבחוץ היו מקולפים ומלוכלכים . הייתה זו דירת שני חדרים. השירותים – בחוץ. לא היו כמעט רהיטים בבית, חוץ ממיטות , ארון ושולחן גדול וישן שעמד במטבח. והיה כלוב  ובתוכו תוכי ירוק. הכל היה כל כך עלוב, כל-כך מכוער. בתוך הכיעור היומיומי הזה, היה הביקור בכנסייה בימי ראשון , משב של נועם ויופי. לפעמים, בעבר הלכתי עם העלמה י' לכנסייה הישנה בבנדין . מאד אהבתי ללכת איתה , הייתי מביטה בתמונות היפות , עם הרבה זהב, של המדונה והתינוק. "זה היה הסוד שלנו" ביני היהודיה לבין העלמה י' הנוצריה. אסור היה לספר לאיש על הסוד הזה , ובאמת לא סיפרתי.
עם גניה והילדים היינו יוצאים לכנסיה של הכורים מרחק רב מהבית. צעדנו נקיים ולבושים בבגדי חג . אני זוכרת בייחוד את האורות החמים שבקעו מהכנסייה בערב חג המולד. ובפנים היה חם. ריח הקטורת , ריח משכר , אפף את כולנו. היתה שלווה גדולה נסוכה בחלל . כאשר כרעתי שם על ברכי וידי צלובות לחשתי לעצמי את תפילתי הפרטית " שתגמר המלחמה, שתגמר המלחמה, שתגמר , אמן!"  הכומר היה מחייך אלי את חיוכו הטוב , הרי הוא האיש שהטביל אותי זה מקרוב לנצרות והוא זכר זאת. הנרות הלבנים דלקו, והלהבות הרוטטות ברוח הישרו שלווה וביטחון.
הבנים של משפחת פיונק היו טובים אלי , הם פשוט לא שמו אלי לב. להם היו עיסוקים משלהם. הילדה הקטנה והחולנית , סוניה הייתה ילדה בכיינית, אפה סתום ונזלת תמידית נוטפת ממנו. היא הייתה חיוורת כל כך , ואני -טיפלתי בה- שטפתי כלים והתרוצצתי בחוץ עם שאר ילדי השכונה.
האוכל היה מועט, אולם הסתפקתי במה שהיה , הדבר לא הטריד אותי . אחרי זמן קצר כשכל היהודים גורשו מהעיר רווח לנו – עברנו לגור בדירה שהתפנתה מיהודים, מול בית החולים העירוני. משם לקחה אותי גניה פעמיים לפגוש את בת-דודתי קיצ'יה בלילה, תוך סיכון . הלכנו ברחובות הריקים מאדם, חלפנו על פני פסי הרכבת וחצינו אותם, ושם היה השופ . כפי שסיפרתי , באותה תקופה העיר כבר הייתה "יודנריין" . היהודים נשלחו לאושוויץ, הסמוכה כל כך אלינו. אבל על כך , איש לא סיפר לי דבר.
הפגישות האלה עם קיצ'יה זכורות לי עד היום. החיבוק החם שלה ושל חברותיה. אחרי דקות ספורות חזרנו שוב גניה ואני לרחובות הריקים. מתי זה היה ? כנראה בקיץ , כי אני לא זוכרת שהיה לי קר.
הלילה
יום אחד נשמעו צעקות נוראות בכניסה לבית . שמעתי : "תפסו יהודיה בחצר" כל אנשי הבית נצטוו לרדת לחצר : מחפשים יהודים נוספים. גניה אמרה לי : "בוגושיה , את ילדה נבונה- לכי עכשיו ותחזרי בבוקר. מסוכן כאן בשבילך ובשביל המשפחה שלי , לכי בשם ישו" . והיא תלתה צלב על צווארי והצטלבה.
הלכתי.
היה לילה חשוך ולאן הולכת ילדה קטנה בת 8 בחושך ?  למקומות שהיא מכירה . הייתה לאמי ידידה קרובה  בשם בשיה , שאיתה למדה בגימנסיה ובאוניברסיטה . היא התחתנה עם שלזי ממוצא גרמני. בן אצילים . אדון שולץ . היא התנצרה ועברה לגור בלב העיר בבית יפה ליד גן שכולו פריחה. לבני הזוג הייתה בת יחידה , קרישיה שמה שהייתה חברתי הטובה ביותר . גדולה ממני בשנתיים . במצוקתי הלכתי איפוא לבשיה .
היה לילה אפל מאד, ובנוסף האפלה בגלל המלחמה. פנסי הרחוב היו כבויים.  דפקתי בשקט בדלת הכניסה . קול גבר שאל
" מי  זה? "  "מרושיה ציגלר ", עניתי . הדלת נפתחה ואדון שולץ  עמד שם מולי כצל שחור ומיד אמר :  "מרושיה את מבינה כי אינך יכולה להישאר כאן. " בשיה וקרישיה מתחבאות בכפר , ואני נמצא בגללן בפיקוח צמוד של הגסטאפו " , "אדון שולץ", ניסיתי , "אני  אכנס לתוך אחת מחביות הבירה . אני כל כך קטנה, אצטנף בפינה ואיש לא ירגיש בי" "לא" ענה, ולאחר התחבטות קצרה פסק " פיוטר השומר יחזיר אותך " .
 המשכתי ללכת ברחובות חשוכים בלילה עד שהגעתי לביתו של ד"ר פ' ידיד אחר של אמי . כאשר ד"ר פ' ראה אותי החוויר כסיד. " אני מרושיה ציגלר , בתה של ד"ר ציגלר רופאת השיניים " , אמרתי בשקט. הוא התקרב אלי וצרח " "יש לך חוצפה ! את רואה את הטלפון הזה , אם את לא מסתלקת מייד אני מזעיק הנה את אנשי הגסטאפו – עופי מכאן מיד" !
הייתה לי ברירה ? – הלכתי והלכתי אבל לאן ללכת ? – אלך לגן הציבורי המרובע מול העירייה. שרר חושך צלמוות. היה קר כל-כך. נשכבתי תחת אחד הספסלים, שכבתי וחשבתי שאשכב כך עד אור הבוקר הראשון .
 אחרי שעה ואולי שעתיים, לא יכולתי לעמוד בקור המקפיא. פניתי וחזרתי לביתה של גניה . עדיין לא האיר אור היום. עליתי בשקט במדרגות , לא דפקתי בדלת . טיפסתי לעליית הגג שם היו תולים כביסה בחורף ושם גם גידל אחד השכנים שפנים לסעודת חג המולד. התחפרתי בתוך הקש , רעדתי כולי . פתחתי את דלת הכלוב , ואף זעיר של שפן ליטף את כף ידי . ליטפתי את השפן והוא לא ברח . לקחתי אותו בזרועותי והנחתיו על ברכי הכפופות . לבו הקטן פעם וגלי חום התפשטו וחיממו אותי. וכך עם שפן על ברכי נרדמתי עד אור הבוקר.
בבוקר ירדתי בשקט ודפקתי בדלתה של גניה . היא פתחה את הדלת לרווחה, עטפה אותי בחיבוק חם ואמרה : "הצלחת" , וחיש הכניסה אותי לתוך מיטתה מתחת לכסת החמה .
" הצלב הציל אותך " אמרה , ואני חשבתי : רק השפן .
מקור וקרדיט :עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *