דמויות סמכותיות מעולם לא הטילו על אחותי מורא . בבית הספר היא אפילו לא קמה, כנדרש, כשנכנס מורה לחדר . "אֶלֶפַנט," גער בה יום אחד המורה למתמטיקה, איש נמוך מאוד, שבחר לנקוב בשם משפחתנו . אחותי קמה על קצות אצבעותיה והסתכלה בו . "אה, אתה כאן ? " היא אמרה . "לא ראיתי אותך . " אבל היום החיילים מחזיקים רובים . היא לא משמיעה כל הערה חוצפנית, ולא כל תשובה מרדנית . היא מצביעה בביישנות על המסדרון לכיוון דלת השירותים . החייל דוחף אותה ומסלק אותה מדרכו . הוא מחזיק רובה . לאיזו עוד הוכחה לעליונותו הוא נחוץ ? אני מתחילה להבין שהמצב תמיד יכול להיות גרוע יותר . שכל רגע טומן בחובו אפשרות לאלימות . לעולם איננו יודעים מתי או איך נישבר . גם אם נפעל כפי שנאמר לנו לפעול, לא בטוח שנינצל . "החוצה . עכשיו . הגיע הזמן שתצאו לטיול קטן," אומרים החיילים .
אמי סוגרת את המזוודה ואבי מרים אותה . היא מהדקת אל גופה את מעילה האפור והיא הראשונה שיוצאת אחרי המפקד לרחוב . אני אחריה, ואז מגדה . לפני שאנחנו מגיעות למשאית שמחכה לנו ליד המדרכה אני מסתובבת ורואה את אבי יוצא מביתנו . הוא עומד מול הדלת, המזוודה בידו, ונראה תוהה ‑ בוהה, נוסע בשעת חצות הטופח על כיסיו בחיפוש אחר מפתחות . חייל משמיע עלבון גס בצעקה ופותח שוב את דלת ביתנו בעקב נעלו . "קדימה," הוא אומר . "תעיף מבט אחרון . תן לעיניים לחגוג . " אבי בוהה בחלל החשוך . לרגע הוא נראה מבולבל, כאילו אינו מצליח להבין אם החייל נדיב או אכזרי .
ואז החייל בועט בו בברך ואבי מקרטע לעברנו, לעבר המשאית שבה מחכות שאר המשפחות . אני לכודה בין הדחף להגן על הורי לבין הצער על כך שהם כבר אינם יכולים להגן עלי . אריק, אני מתפללת, לא משנה לאן אנחנו הולכים, תעזור לי למצוא אותך . אל תשכח את העתיד שלנו . אל תשכח את אהבתנו . מגדה אינה אומרת מילה כשאנחנו יושבות זו לצד זו על לוחות העץ החשופים . בקטלוג החרטות שלי, זו החרטה שמזדהרת במלוא העוז שלא שלחתי יד ואחזתי בידה של אחותי .
בדיוק כשעולה השחר המשאית חונה בפתח מפעל הלבנים יאקָבּ שבקצה העיר, ואנחנו מוּבלים פנימה . אנחנו בני המזל ; אלה שהגיעו לפנינו שוכנו בסככות הייבוש . רוב שנים ‑ עשר אלף היהודים שכלואים כאן יישנו בלי גג מעל ראשיהם . כולנו נישן על הרצפה . נתכסה במעילינו ונרעד בצינת האביב . נכסה את אוזנינו בזמן שאנשים שלא מילאו כהלכה אחרי ההוראות יספגו מכות באלות גומי במרכז המחנה .
אין כאן מים זורמים . דליים מגיעים בעגלות רתומות לסוסים, ואף פעם אין בהם די .
מתוך מפעל הלבֵנים אנחנו שומעים את החשמליות מתגלגלות לדרכן . הן בהישג ידנו . כמה קל יהיה לקפוץ אל אחד הקרונות . אבל כל מי שמתקרב לגדר החיצונית נורה ללא אזהרה . נערה מבוגרת רק מעט ממני מנסה לברוח . תולים את גופתה במרכז המחנה, למען יראו וייראו . הורי אינם אומרים מילה על מותה באוזני או באוזני מגדה .
"נסו להשיג קוביית סוכר קטנה," אומר לנו אבי . "תשיגו קוביית סוכר ותשמרו עליה . שתמיד יהיה לכן בכיס משהו קטן ומתוק . " יום אחד אנחנו שומעים שסבי וסבתי נשלחו באחד הטרנספורטים הראשונים שיצאו מהמפעל .
מקור וקרדיט :
ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר 2022
עמוד 52 -53
זהו קטע מתוך ספרה המדובר של הפסיכולוגית המוערכת ושורדת השואה ד"ר אדית אווה אגר, אשר נשלחה לאושוויץ כשהיתה בת 16, רקדנית בלט ומתעמלת. שעות לאחר שהוריה נספו, ד"ר יוזף מנגלה הכריח אותה לרקוד כדי לשעשע אותו. למען הישרדותה היא כמובן נענתה להוראתו.
בספרה הבחירה – אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, שהיה לרב מכר עולמי, היא משלבת בין סיפור הישרדותה האישי עד לשחרור המחנה ב-1945, סיפור ההחלמה שלה וסיפוריהם של מטופליה – אנשי צבא, פצועי מלחמה ונפגעי טראומה פיזית ונפשית – להם סייעה להירפא בשיטה שפיתחה כפסיכולוגית קלינית.
בבסיס השיטה של ד"ר אגר עומדת הקביעה: איננו יכולים תמיד לשלוט במה שקורה לנו בחיים אך אנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ד"ר אגר בוחנת את הדרך שבה אנחנו נוטים לכלוא את עצמנו בתוך מחשבותינו ומראה לנו כיצד למצוא את המפתח לחירות.
אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.
ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר 2022
אדית אגר – ויקיפדיה
אגר, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, לקחה את סיפור חייה המדהים ופיתחה בעזרתו שיטה טיפולית ששמה את הדגש על כמה עקרונות פשוטים, כמעט אינטואיטיביים, שמעמידים במרכז את יכולתו של האינדיווידואל להתמודד עם הסבל הנורא ביותר – ולהחלים ממנו. במהלך הקריירה הענפה שלה היא לימדה והרצתה, העבירה הרצאות טד, טיפלה באנשים ובזוגות ובכל מי שרצה והכשירה מאות מטפלים.
בבסיס השיטה עומדת הקביעה שאנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה לנו בחיים – אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ואנחנו יכולים לוותר על עמדת הקורבן משום שאף אחד לא הופך אותנו לקורבנות, חוץ מעצמנו. לפני שיאשימו אותה בהאשמת הקורבן מדגישה אגר ש"בסבל אין היררכיה, אין שום דבר שהופך את הכאב שלי לגרוע או לטוב יותר מכאב של אחרים, אבל כדי להיות שורד, להיות אדם שיודע לצמוח, יש צורך בקבלה מוחלטת של מה שהיה ומה שיש".
השלב הראשון בדרך לריפוי הוא זיהוי הכאב וקבלת אחריות עליו במקום בריחה והדחקה. "במשך שנים ברחתי מהעבר שלי, מהטראומה שלי. אחרי שעברנו לארה"ב כל מה שרציתי זה להיות יאנקי דודל דנדי. התביישתי במבטא ההונגרי הכבד שלי, התביישתי בעבר שלי, לא רציתי שאף אחד יידע. היה לי סוד – אבל בעצם לסוד היה אותי", היא אומרת. "עברו שנים עד שהבנתי שאני לא יכולה להירפא אם אני לא נותנת לעצמי להרגיש. ואחרי שנרפאתי גם יכולתי לעזור לאחרים להירפא".
מקור וקרדיט : סקירה של רונן טל
0
