משפחת ליפרנט המורחבת היתה משפחה מלוכדת שניהלה אורח חיים יהודי מסורתי. הילדים הנשואים גרו בסמוך להוריהם. יחד הלכו לבית הכנסת בחגים ולסעודות חג אצל ארמין וקרולין. ב-1942 נפטר ארמין, וקרולין המשיכה לעבוד בחנות הסדקית שלהם. באותה שנה גויסו בניה וחתניה לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. חלקם שרתו בסביבות בודפשט ונהגו להגיע לחופשות מפעם לפעם. ב-1943 עברו הנרייטה, פאולה וילדיהן להתגורר בבית אמן.
ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. "באותו היום אבא והדוד [לסלו שוורץ] היו בחופשה מהצבא בבית", סיפר מרדכי, "בשעות הצהריים הגיע איש צבא הונגרי וביקש שלרגל המצב יחזרו למחנה, והם באמת הלכו".
למחרת הפלישה הוקמה מועצה יהודית (יודנרט) ארצית בבודפשט וב-15 באפריל הוטלה על היהודים החובה לענוד טלאי צהוב על בגדם. בין מאי ליולי 1944 גורשו כ-435,000 יהודים מערי השדה בהונגריה, מחוץ לבודפשט, להשמדה באושוויץ. ביוני נדרשו יהודי בודפשט לעבור לבתים מסוימים שסומנו בכוכב צהוב ותנועתם הוגבלה. ביתה של קרולין היה אחד הבתים המסומנים, ואנשים שלא היו בני משפחה הוכנסו לבית.
ב-15 באוקטובר השתלטו על השלטון בהונגריה אנשי צלב החץ, מפלגה ימנית רדיקלית, פרו-נאצית ואנטישמית. החלה פגיעה קשה ביהודי בודפשט. כ-25,000 יהודים, נשים וגברים מהבתים המסומנים, נלקחו לעבודות כפיה והחל מ-6 בנובמבר הוצעדו בצעדות מוות. יהודים שגויסו לעבודות כפייה ואלה שנתפסו ברחובות ובבתים בבודפשט הוצעדו לכיוון אוסטריה. שורדי צעדות המוות נמסרו לגרמנים ופוזרו במחנות ריכוז.
בנובמבר 1944 הוקם גטו בבודפשט. סיפר מרדכי:
באו שוטרים לבית ואמרו לנו לארוז חפצים שאפשר לקחת, כי אנחנו הולכים לגטו. יצאנו מהבית… לקחנו אתנו בגדים, אוכל, מה שהיה מוכן, והלכנו ברגל… אבא היה אז במחנה העבודה, והלכנו עם סבתא שהיתה חולה. אחרי שהלכנו כמאה מטרים, הגיע חייל הונגרי ושאל על משפחת שטייניץ ומשפחת שוורץ… הוא מסר לנו כתבי חסות שוודיים, אחד לנו ואחד לדודתי ובתה [פאולה ואילונה שוורץ]… הגענו לשפת הדנובה והיינו צריכים לחצות את הנהר. הגטו הוקם בפשט. היו שם כבר הרבה יהודים… שאלו למי יש כתבי חסות והפנו אותנו לימין. האחרים, וביניהם סבתא, הופנו לשמאל והמשיכו לגטו… הגענו לאחד הבתים המוגנים [בתים שהוקמו בבודפשט ליהודים בעלי כתבי חסות שהנפיקו עבורם המדינות הניטראליות שווייץ, שוודיה, ספרד, פורטוגל והוותיקן].
למחרת הלכתי עם דודתי [פאולה] לכיוון הגטו. חרה לנו שאנחנו פה וסבתא בגטו. בדרך ראינו קבוצת עובדי כפייה יהודים. ביניהם היו אבא והדוד [לסלו שוורץ, בעלה של פאולה]. הם הביאו לנו אוכל. ניסינו להיכנס לגטו ולא הצלחנו, וחזרנו חזרה. וזהו. אמא שלי לא ויתרה ולמחרת הלכה שוב עם דודתי. הן לקחו אתן את תעודות החסות שנחשבו לתעודת ביטוח. יצאו ולא חזרו.
אביבה, מרדכי ואילונה נשארו בבית החסות. לאחר מספר ימים הגיעה דודתם ארז'בט שהסתובבה בחופשיות בזהות בדויה, הוציאה אותם משם ופיזרה אותם במקומות שונים, בבודפשט ומחוצה לה. ארז'בט דאגה לילדים במקומות המסתור עד לשחרור.
ב-20 ביולי 1944 כתבו הנרייטה שטייניץ ופאולה שוורץ גלויה מגיור (Győr) לילדיהן. הגלויה נשלחה לגברת ברגר, שהיתה בבית המוגן שבו שהו שלושת הילדים. הן התנצלו על כך שהן משאירות את הילדים והבטיחו לשוב מהר ככל האפשר. לילדים כתבו שיתנהגו יפה עד שתחזורנה. היה זה סימן החיים האחרון מהנרייטה ופאולה.
בפברואר 1945 שחרר הצבא האדום את בודפשט. הילדים חיכו להוריהם שישובו, והתגלגלו בין קרובי משפחה ומוסדות. סבתם, הוריהם ודודיהם לא חזרו. הם היו בין עשרות אלפי יהודי בודפשט שנרצחו על שפת הדנובה, בצעדות המוות בדרך לאוסטריה ובמחנות הריכוז.
באפריל 1946 עלו אביבה ומרדכי לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, בהפלגה מיוחדת של כאלף ילדים ובני נוער, שרידי השואה, באנייה "שמפוליון", ונקלטו בקיבוץ נען. ב-1959 עלתה גם אילונה.
ב-1985 מסר מרדכי שחם (שטייניץ) ליד ושם דפי עד לזכר סבתו קרולין ליפרנט, הוריו הנרייטה ולסלו שטייניץ, דודתו ודודו פאולה ולסלו-שמחה שוורץ, ודודיו ריצ'רד, איזק, קרולי וליאופולד ליפרנט. ב-2013 נמסרו ליד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים" מסמכים ותצלומים של משפחות ליפרנט, שטייניץ ושוורץ
0
