"החיים כ'קתולית' הפכו לשגרה", נזכרה ניצולת השואה הלינה פיבודי. "ובמהלך השיחות הסודיות הקטנות שלנו, אמא שלי דיברה איתי על דת. היא רצתה לוודא שלא אשכח מי אני. היא אמרה לי, 'כולנו מתפללים לאותו אלוהים אבל דרך דתות שונות – ואת יהודיה'".
הלינה פיבודי (נולדה הלינה ליטמן) הייתה כמעט בת 10 כשהיא, אמה אולגה ואחותה אווה, הסתתרו. השלטונות הנאציים החלו זה עתה לאסוף את האוכלוסייה היהודית שנותרה בעירם בפולין הכבושה הגרמנית. אולגה, האם, ידעה שהיא צריכה לפעול במהירות כדי להציל את משפחתה. היא הצליחה להשיג תעודות מזויפות מכומר מקומי , תעודות שזיהו אותה ואת בנותיה כקתוליות.
אולגה והבנות עלו על רכבת לירוסלב כדי להתחיל את חייהם החדשים. כשהם שם, הם מצאו מגורים אצל עובדת ענייה מקומית שהשכירה חדרים בדירתה. הם מעולם לא חשפו את זהותם האמיתית לבעלת הבית החדשה שלהם. הלינה השתתפה במיסה בכנסייה המקומית באופן קבוע עם אמה ואחותה.
"הייתי מאוד חרדה ללכת לכנסייה," אמרה הלינה. "כי לא ידעתי כלום על הדת הקתולית, לא ידעתי כלום על הדת שלי, אבל פחות על הקתולית. כל מה שידעתי זה להצטלב בכניסה ויציאה מהכנסייה".
למרות אי הוודאות הראשונית שלה, הלינה הייתה תלמידה קשובה ולמדה במהירות את התפילות הנוצריות בעל פה. היא מוצגת כאן בצילום למעלה עם אחותה מול עץ חג המולד במהלך תקופה זו.
הלינה, אווה ואולגה שרדו את המלחמה במחבוא. הלינה היגרה לארצות הברית ב-1968. היא מעולם לא שכחה את עצתה של אמה, ואמרה "[זה] הציל אותי מעימותים כלשהם לשארית חיי. אני מודה לה ומברכת כל החיים על היותה בעלת תושייה וחוכמה .
צילום: USHMM, באדיבות הלינה פיבודי
מקור : מוזיאון השואה בוושינגטון , קישור ישיר
0
