מתוך המאמר של ד"ר שרון גבע "ניצולה , מורה , אמא : גיבורת השואה לנה קיכלר –זילברמן, " החינוך וסביבו , תש"ג , 2013 .
הפעולות שנקטה והתכונות שגילתה לנה קיכלר בתקופת השואה ולאחריה תאמו את תפקידי האישה על פי חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים : היא דאגה לצרכים פיזיים בסיסיים של ילדים וילדות , מצאה קורת גג , השיגה מזון ופריטי לבוש . חזותה החיצונית תואה כהתגלמות הנשיות : עדינה וחיננית , מבטה רך, קולה מלטף, עיניה חמות וטהורות, פניה כפני אחות רחמנייה ולבה לב יהודי חם. כשנדרשה להגן על הילדים הביעה תקיפות וקשיחות כ"לביאה ממש" , כאילו עומדת מאחוריה קבוצה מאורגנת , כך האישה העדינה , שאין מאחוריה ארגון ומפלגה , נעשית בעת הצורך בעלת מרפקים.
משחר נעוריה אהבה ילדים , אהבה זו הניעה אותה לבחור במקצוע שבאופן מסורתי הוא מקצוע נשי כמו טיפול , הוראה וחינוך. הכשרתה הפדגוגית סייעה לה כשביקשה לשקם את הילדים והילדות.
הרצון והצורך להציל ילדים הועמד בניגוד לדה-הומניזציה שכפתה מדיניות הכיבוש הגרמני בשנות השואה.
כינויה "אמא" בפי הילדים התאפשר גם בגלל היעדרן הפיזי של האימהות הביולוגיות שלהם ובשל גילם של הילדים, שלעתים הופרדו מאימהותיהם בגיל צעיר מאד ולא תמיד זכרו אותן.
"הייתי אולי קשורה אליה ביותר מכל הילדים. הייתי קטנה וחלשה והיא הייתה לוקחת אותי תמיד לחדר שלה. כשהיינו מגיעים למקום עם לינה הייתי ישנה איתה. קראתי לה אימא" , העידה ניצולה צעירה ( דרור, 1962).
כל השנים בארץ , שכבר בגרו היו הילדים שהצילה מגיעים אליה הביתה להתייעצות עם בעיות של המשך לימודים, סידור בעבודה ואף בחירת בן-זוג. היא השושבינית הראשית בחתונותיהם , והיא גם העדה הראשית בעניין הפיצויים המגיעים להם מגרמניה. עדיין הם קוראים לה "אמא" והיא מכנה אותם "ילדיי", " אני מאושרת שאני רואה אותם כך" , אמרה לנה קיכלר ב1962. "אני זוכרת איך נראו ב1945 וב1946 " . "אני משולבת בתוך חייהם והם משולבים בתוך חיי" . "אני שמחה מאד שהם הגיעו לביתי ושמחה מאד להכיר את הנכדים שלי " ( דרור, 1962) .
אושר זה לא היה בכדי : בתקופת השואה איבדה לנה קיכלר את בתה הביולוגית ובעלה עזב אותה. האובדן והבדידות הוערכו ככוח שהניע אותה לטפל באחרים, פעילות תובענית שהעסיקה אותה ונתנה משמעות לקיומה.
מקור וקרדיט :
ד"ר שרון גבע "ניצולה , מורה , אמא : גיבורת השואה לנה קיכלר –זילברמן, " החינוך וסביבו , תש"ג , 2013 .
0
