אלימלך שטמלר
אבא עוזב את הבית
בספטמבר 1943 מחליטים הגרמנים ליישם את הפתרון הסופי גם על יהודים בעלי אזרחות בלגית. היהודים נקראים להתרכז במשרדי הגסטאפו. אבא אומר לאמא שילך לבדו לנקודת האיסוף. אמא מתחננת בפניו שלא ילך, והוא משיב לה שאם ילך לבדו ייתכן שהיא והילדים יינצלו. עוד אומר אבא לאמא, שאם לא יחזור שתברח עם שלושת הילדים ותחביא אותם במוסדות נוצריים. לפני שיצא למשרדי הגסטפו ביקש אבא מאחיי הגדולים לומר "שמע ישראל" בכל מקום בו ישהו, כדי שיזכרו שהם יהודים.
ביום שישי לאחר הדלקת נרות שבת, הולך אבא לבדו למקום האיסוף בו התרכזו יהודי אנטוורפן. אחי הגדול, שהיה אז כבן שמונה, זוכר שעמד ליד החלון ובוכה. הוא רואה את אבא הולך ומתרחק, וחושב מדוע אבא הולך לבדו ואינו לוקח אותו לבית הכנסת. אבא הלך למשרדי הגסטפו ולא חוזר. זו הייתה ההתפצלות הראשונה של המשפחה.
לאחר שאבא הלך, אמא לוקחת את שלושת הילדים ובורחת לדירת חברה בעיר אנטוורפן. לאחר מספר ימים במסתור, הלשינו שכנים כי בדירת החברה גרים אנשים לא מוכרים. באחד הלילות הגיעו אנשי הגסטפו לבית בו הסתתרנו ודפקו בחוזקה על הדלת. הם ביקשו מאמא לרדת עם הילדים למשאית הממתינה ליד הבית. אמי שדיברה גרמנית, מבקשת מהקצין זמן להעיר ולהלביש את הילדים.
אנשי הגסטפו אומרים לאמא שהם הולכים לקחת אנשים אחרים ויחזרו תוך זמן קצר. אמא מעירה ומלבישה במהירות את שלושת הילדים. לפני שאנשי הגסטאפו חוזרים, אמא לוקחת אותנו ובורחת לשדה פתוח הנמצא בקרבת הבית. מרחוק אמא והילדים רואים את אנשי הגסטפו חוזרים לבית. לאחר מספר דקות הם רואים את אנשי הגסטאפו חוזרים למשאית ללא משפחת שטמלר.
המשפחה מתפצלת שוב
לאחר מספר שעות של המתנה בחושך בשדה הפתוח, אמא לוקחת שלושת הילדים לחבר בלגי שעבד עם אבא. החבר מעביר אותנו לארגון המסתיר ילדים יהודים. החבר לוקח אותנו לכומר קתולי שהחביא אותנו זמנית בביתו, עד שיושלמו הסידורים לקראת הפיזור שלנו במקומות נוצריים שונים.
על מנת להסוות את זהותנו, מחליף הכומר את שם משפחתנו משטמלר לפלמינג ומפריד בין הילדים. אני הקטן, כבן שנתיים, מועבר למנזר קתולי בסביבות העיר אנטוורפן. אִמי ושני אחיי מועברים לנאמיר (Namur – עיר במחוז במרכז בלגיה) אל הכומר ג'וסף אַנדרֵיי, שהוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם, הודות לפעילות הרבה שיזם להצלת ילדים יהודים בשואה.
שני אחיי, מרדכי ואליעזר, הועברו לשַטוֹ דֶה אוֹסְטֶמְרֶה – טירה בה שהו ילדים יתומים נוצרים ויהודים. הם זוכרים היטב שהיו משתתפים בתפילות יום ראשון בכנסייה, וכאשר אחי מרדכי היה הולך עם הקטורת לפני כומר הטקס, היה לוחש את תפילת "שמע ישראל". שני האחים שוהים בטירה כשנה וחצי, עד שחרורה של בלגיה מהכיבוש הגרמני בספטמבר 1944.
לאחר המלחמה אני נשאר במנזר שמקומו לא ידוע לאמי
בגיל שנתיים אני מועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן, שוהה במנזר כשנתיים עם ילדים יתומים יהודים ונוצרים, עד לסיום המלחמה.
אמי חוזרת אל הכומר אליו מסרה את ילדיה. היא מבקשת להחזיר לה את בנה הקטן – אותי.
הכומר מסביר לאמי כי איננו יודע במדויק היכן נמצא בנה הקטן (3+). המצב הכלכלי לאחר המלחמה קשה ביותר. הכומר מציע שטובת הילד להשאירו במנזר. אמי איננה מוותרת וחוזרת מספר פעמים אל הכומר. הכומר מגלה לאמי שהדבר היחיד שידוע לו שהילד הועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן. אמי נוסעת לעיר מֶכֶלֶן ומתחילה לחפש ילד הנמצא באחד המנזרים בעיר. היא עוברת ממנזר למנזר. הנזירות במנזרים מבטיחות לה שמצב הילדים טוב ביחס לקשיים הקיימים בחוץ, אחרי המלחמה. הן מספרות שהילדים מקבלים אוכל, בגדים ומקום שינה וגם כמובן, … הילדים לומדים מנהגי נצרות ומתפללים בכנסיות הנמצאות בעיר.
אמי איננה מוותרת וחוזרת לחפש את בנה. היא בודקת כל קבוצת ילדים היוצאת בימי ראשון מהמנזר בדרכה לתפילות בכנסיה. בתוך קבוצות הילדים קשה לה לזהות את בנה מאחר וכל הילדים בקבוצה לבושים באותם בגדים.
אחד מימי ראשון היא עוקבת אחר קבוצת ילדים היוצאת ממנזר ומזהה פני ילד המזכירים לה את בנה הקטן. הייתי בגיל 4.5). כל הילדים בקבוצה לבשו בגדים זהים ולכן היא איננה בטוחה שהילד שהיא מזהה הוא אכן בנה. אמי ניגשת לילד הנמצא בתוך שורת הילדים, פותחת את הכפתור העליון בחליפה וצועקת…. זה הילד שלי! זה הילד שלי! זה הילד שלי!
אמי זיהתה אותי לפי כתם לידה שיש לי בצוואר.
לאחר שאמי מצאה את המנזר בו שהיתי היא מבקשת מאנשי הבריגדה ששרתו בבלגיה, שיוציאו את הבן שלה מהמנזר.
0