סיפורו של אל"ם (מיל') ישעיהו (שעיה) חרסית מגלם בתוכו את המסלול משואה לתקומה. הילד שחווה את הפצצות הנאצים בוורשה הפך לאיש צוות אוויר בחיל–האוויר הישראלי והשתתף בפעולות רבות, חלקן הרחק מגבולות ישראל. כיום הוא פעיל בפרוייקט "מתקומה לשחקים" שנועד לשמר את פועלם של ניצולי שואה שהפכו לאנשי צוות אוויר.
אל"ם (מיל') ישעיהו (שעיה) חרסית נולד בשם סטשיו פורצלינה למשפחה יהודית עשירה בוורשה בשנת 1934. הוא זוכר את תחילת המלחמה. "אני זוכר שראיתי מחלון הבית איך גוזרים ליהודים את הפאות. הייתי ילד כבן שבע. במשך חודשיים וחצי היינו בוורשה עם הגרמנים".
מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב. אביו של שעיה שהיה מייבא פירות וירקות מפלשתינה וחבר בוועד המנהל של תנועת "המזרחי", תנועה דתית-ציונית. כל אלו אפשרו לאב ולשני אחים לברוח מוורשה לפני כניסת הנאצים ובמשך חודשיים וחצי נשארו האחים האחרים והאם בבית עד שקיבלו הודעה מאביהם שיש להם יומיים להתכונן לתזוזה. "הוא שלח מבריח פולני שהעמיס אותנו על עגלה. יצאנו לפנות ערב ונפרדנו מוורשה", משחזר חרסית. "עברנו את הגבול לאזור הרוסי של פולין"
אור ירח
המשפחה נשלחה למחנה עבודה סובייטי. "מחנה כזה נקרא ‘גולאג' ואלו היו ימים קשים מאוד, הרעב היה גדול מנשוא", מספר חרסית. "שם פגשתי לראשונה בשלושת האויבים הכי גדולים שלי חוץ ממוות: כינים, קור ורעב. העבודה הרצינית ביותר בכל ערב הייתה פליית כינים. הן היו על כל הגוף ושרצו בכל מקום".
יולי 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות במה שנקרא מבצע "ברברוסה". "קמנו בבוקר וגילינו שמחנה המעצר נטוש. נדדנו לקזחסטן, אבל הרעב רק הפך חמור יותר ואבי לקח אותי בניגוד לרצון אמי לבית יתומים", מספר שעיה…
חרסית החליט ששם הוא לא נשאר. במשך שמונה ימים אסף הילד בן השבע ששקל כ-12 קילוגרם, פיסות סמרטוטים וחתיכות לחם וכשהגיע הרגע הנכון, יצא מבית היתומים אחרי כיבוי אורות כשנעליו עטופות סמרטוטים שהכין מבעוד מועד והחל לצעוד בשלג.
"לא ידעתי לאן אני הולך. רציתי ללכת הביתה לאמא שלי", הוא נזכר. "כשרכבתי עם אבא לבית היתומים, שמתי לב שיש נהר בימין הדרך והבנתי שעליי לצעוד כאשר הנהר משמאלי. התמזל מזלי באותו הלילה וירח מלא פיזר אור שחזר אלי מהשלג, כך ששדה הראייה שלי היה יחסית סביר. צעדתי ואיכשהו הגעתי לפני הצהריים לבית הוריי. דפקתי על הדלת, אמא פתחה לי, אמרה ‘שעייל'ה' ואז התעלפה
שעיה חרסית מספר:
"…. שעיה חרסית מספר נולדתי ב-1934 בפולין, ועם פלישת הגרמנים ברחתי עם משפחתי לשטח שבשליטת הרוסים. אלא שהמזל לא היה לצידנו, ועם פלישת הגרמנים לרוסיה במבצע ברברוסה הוגלנו יחד עם יהודים רבים אחרים ונאלצנו למצוא מקום מפלט בשנית, הפעם בטימור, עיירה קטנה בקזחסטן. הוא ניצל מהנאצים, אך לא מהרעב הגדול. "הייתי בן 6 וחצי או 7 ושקלתי 12 קילו בערך", הוא מספר, "אבי, שידע לעמוד על הרגליים בכל מצב, החליט לקחת אותי לבית ילדים מחוץ לעיר כדי שאצליח לשרוד. בארוחת הערב בלילה הראשון בבית הילדים כבר התחלתי ללקט פיסות לחם כדי להצטייד בדרך חזרה לאמא, ובהמשך גם אספתי ניירות וסמרטוטים. שמונה ימים אחרי שהגעתי, עם כיבוי האורות, קשרתי את הסמרטוטים והניירות על רגלי, לבשתי את כל הבגדים שהיו לי ויצאתי לדרך בלילה המושלג".
אחרי צעדה ארוכה לאורך סימני הדרך שזכרתי, מצאתי בבוקר את בית הוריו ההמומים.
ביולי 47', יצאה המשפחה מחופי דרום צרפת באוניית המעפילים "אקסודוס", וחוגגתי את בר המצווה שלי במחנות ההסגר בגרמניה, אליה הובלה המעפילים לאחר המאבק מול הבריטים.
"תמיד תמיד זכרתי מאיפה באתי, וכשקיבלתי את הכנפיים ואת הדרגה על מגרש המסדרים הניגוד הזה היה פשוט אדיר", אומר מי שלעתיד הפך לנספח האווירי של ישראל בלונדון. "התחלנו את הקורס 154 איש וסיימנו רק 14, ואני זוכר שבאותו יום הרגשתי הבן אדם הכי חשוב שיש. בניגוד לצברים, בשבילי המדינה זה לא דבר טבעי, זה דבר יוצא דופן, וחיל האוויר נתן לי את חוט השדרה, את היכולת להילחם. עם כל הרצון ועם כל השאיפה שלי שהייתה אדירה"….
המקום של היהודי
בשנת 1944 גילתה משפחת חרסית כי שני האחים שברחו עם אב המשפחה נהרגו. "אחי הבכור היה מנתח וגויס לצבא האדום וגם אחותי שהייתה אחות חדר-ניתוח הלכה עמו. שניהם נהרגו בהפצצה של חיל-האוויר הגרמני על בית-חולים שדה של הצבא האדום תוך כדי ניתוח. כשגילינו את זה כבר ידענו מה קרה בפולין פחות או יותר".
בתום המלחמה שבו שרידי המשפחה לוורשה. "הפולנים אמרו: ‘מה זה הסיפורים על גזים כאילו הרגו אותם, הנה כל הז'ידלקים (ככה קראו ליהודים) חזרו. כל הגז והתנורים זה שטויות", נזכר שעיה. "אבא החליט שמכאן אנחנו ממשיכים לפלשתינה למרות שהמשפחה שלו הציעה לנו כניסה לאמריקה. הוא אמר: ‘בשום פנים ואופן לא, רק לפלשתינה'. הוא החליט שבשביל יהודי אין מקום אחר…".
המשפחה הגיעה למחנה מעבר ושם פגש שעיה את גאולה, מורה לעברית מקיבוץ עין שמר. "למדתי בפעם הראשונה עברית. זה היה בית-ספר לכל הילדים בכל הגילאים ולמדנו על ארץ ישראל ועברית. לא הכרתי את ‘התקווה' אבל מאז בכל מצב של לחץ, עצב, או אי-וודאות, שירת ‘התקווה' הייתה הנשק הסודי שלנו". שעיה ומשפחתו הפליגו לעבר חופי פלשתינה בספינת המעפילים "אקסודוס" ולאחר מעצרה הושמו במחנה מעצר שם חגג בר-מצווה ועלה לתורה. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, עלתה המשפחה לארץ.
תקומה
את ביתם קבעו ביפו (ממבני "הרכוש הנטוש"). את לימודיו עשה שעיה בבתי ספר דתיים בתל אביב, שאליהם רכב מדי יום על אופניים. הוא הצטיין במקצועות הריאליים ובתלמוד. בתיכון "צייטלין" הכיר את ציפי וינטנר, שלימים יינשא לה. עד הגיוס למד תלמוד בישיבת כפר הרוא"ה.
בשחקים
ב־1954 החל שעיה קורס טיס במחנה "סירקין". משהודח, עבר לקורס נווטים, וסיימו ב־1956. הוצב ל"טייסת הפילים" (103) – טייסת תובלה, ובהמשך טס גם בטייסת "הבינלאומית" (120; כיום: "ענקי המדבר"). נטל חלק בהצנחת הצנחנים במיתלה במבצע "קדש", וביצע עשרות טיסות בעולם. היה נווט ראשי ומילא מגוון תפקידי פיקוד, בשגרה ובחירום. ב־1959 השתתף במבצע מורכב וסודי של הטסת צנחנים ואנשי חבלה של צה"ל לאתיופיה כדי להכין מפגן צניחה רב־רושם לפני הקיסר היילה סילסי. ב־1969 התמנה לנספח אווירי בלונדון. ב־1972, מונה לרמ"ח תוא"ר (ראש מחלקת תכנון וארגון) של חיל האוויר. היה שותף לבניית שדה התעופה "עציון". במלחמת יום הכיפורים היה אחראי על הרכבת האווירית מארצות הברית לארץ. השתחרר ב־1975 בדרגת אל"ם.
לאחר השחרור
עם שחרורו, הועסק שעיה כמנהל בחברה בינלאומית לסחר במטוסים. ב־1982 מונה לראש אגף שיווק ומנהל סניף ישראל ב"אל על". במקביל, היה יושב־ראש דירקטוריון מלונות "לרום". ב־1992 מונה למנכ"ל חברת תעופה אמריקאית "World Airways" בישראל וחברת השכר "כלל תעופה בע"מ". לאחר שפרש לגמלאות למד ב"מכון אבשלום" ופעל כמתנדב בעזרה לנוער. כיום הנו ראש הפרויקט ההתנדבותי "מתקומה לשחקים".
