שורדת השואה מריאן מילר, אמא של השחקן והבמאי אדיר מילר

177

נולדתי ב-1942, בבודפשט, לתוך המלחמה. אבי נלקח לברגן בלזן ואני ואמי נותרנו לבד. אחותה של אמי הייתה פרטיזנית ובזכותה נדדנו בין מקומות מסתור עד שהגענו לגטו. מהגטו שלחו את הטרנספורטים לאושוויץ. במצעד לתחנת הרכב אמא תלשה את הטלאי הצהוב וברחה כאשר אני בזרועותיה…"

כך מתחילה את סיפורה שורדת השואה מריאן מילר, אמא של השחקן והבמאי אדיר מילר וניצולת שואה שמרבה לשתף ולספר את סיפור משפחתה. השנה במצעד החיים נפתח את אירועי יום הזיכרון לשואה, ב-5.5.24, בבודפשט, במצעד חיים בהשתתפות 80 שורדי שואה ממוצא הונגרי. ביחד נצא אל תחנת הרכבת קלטי, ממנה יצא המשלוח הראשון של יהודי בודפשט לאושוויץ-בירקנאו.

מריאן, ביחד עם הזמר טל סונדק, יבצעו בטקס ערב יום השואה שיר שכתב בן דודה של מריאן, גאבור ארדש, "בכל זאת איני נפרד", שנרצח על גדות הדנובה בהיותו בן 13 בלבד.

יותר מ-550 אלף יהודי הונגריה נרצחו בשלהי המלחמה, החל מאביב 1944, תוך חודשים ספורים, רובם במחנות אושוויץ-בירקנאו, כשעשרות אלפים מתוכם נרצחו על גדות נהר הדנובה בבודפשט או בצעדות המוות לאוסטריה.

 מקור וקרדיט , מצעד החיים

ראו גם: 

 "החמצתי את הילדות שלי בגלל המלחמה ולאחר מכן בגלל הקומוניזם, העוני והעלייה לישראל, יכול להיות שאוסף הבובות בא לפצות על זה", מסבירה מריאן מילר את אוסף הבובות הצבעוני והגדול שנמצא בכל רחבי ביתה. "אחרי שההורים שלי, ויולטה ואלפרד נובל, ניצלו מהשואה, הם הבטיחו לעצמם שהילדים שלהם יהיו הכי מאושרים ‫ואופטימיים בעולם. ל‫‫אמא שלי היו ייסורי מצפון על כך שהביאה אותי לעולם של מוות בטוח, ‫ודרך ניסים ונפלאות היא הצילה אותי".

היא לא באמת יודעת כמה בובות יש לה, וכיום גם הנכדים שלה מביאים לה בובות כמתנה: "אני לא משוגעת, רק מאוד שמחה", היא אומרת בצחוק. "כל אדם צריך שדה תעופה קטן ולי יש את המטוס שלי, שכשאני עולה עליו אני נוחתת בעולם הבובות כדי להתמודד עם כל הדברים שיש בחוץ".

היא נולדה בבודפשט, כשרוחות המלחמה נשבו. "הוריי היו זוג צעיר מאוהב. אמא רצתה ללדת ילד אבל אבא התנגד ואמר שלא מביאים ילד למקום שבו המוות אורב בכל פינה. היא הייתה מאוהבת ונחושה ואמרה שאולי אחד מהם יישאר בחיים, והילד יהיה לו מזכרת של השני. באתי לעולם כשבכל פינה המוות הבטוח ציפה לי".

במארס 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלש הצבא הגרמני להונגריה והבירה בודפשט נכבשה: "היהודים סומנו בטלאי צהוב, הועברו לגטאות והושמדו. זה התחיל ביהודים בערי השדה ולאחר מכן יהודים שגרו בבודפשט. הנשים והילדים נלקחו לגטו ומשם שלחו אותם ברכבות לאושוויץ. המשפחה המורחבת שלי ניסתה להסתתר. אבא נלקח למחנה ברגן בלזן. אמא ואני נתפסנו ונשלחנו לגטו.

הייתי בת שנתיים, היה קור כלבים והייתי על הידיים שלה. ואז קרה דבר מדהים – אמא שלי תלשה את הטלאי הצהוב ורצה להסתתר איתי. נאצי הונגרי צעיר רץ אחרינו וכיוון אלינו כידון. הוא תפס את אמא ואיים עליה שיהרגו אותי מול העיניים שלה. ואז אמא שלי, שכל מה שהיה לה זו טבעת הנישואים הדקה שלה, הורידה אותה מאצבעה, פנתה לנאצי ואמרה לו: 'כל התכשיטים שיש לך מלאים בדם. יגיע יום הדין ותצטרך להסביר. הטבעת הזאת אין עליה דם, קח את הטבעת ותן לי לברוח'. באותו הרגע לקח הנאצי את הטבעת והיא ברחה יחד איתי".

במשך חודשים הסתובבו ויולטה האם ומריאן התינוקת והתדפקו על דלתות בתים. הן סיפרו שהן גויות אשר ביתן הופצץ. חלק מהדלתות נטרקו בפניהן, חלק נפתחו ואפשרו להן ללון תחת קורת גג ללילה. עד שהגורל העמיד אותן שוב בסכנה: "בבית האחרון שבו התארחנו הגיעה אורחת, ובעלת הבית הציגה אותנו בפניה. האורחת זיהתה שאמא שלי יהודייה ואמרה לבעלת הבית לרוץ להודיע לגסטפו. בעלת הבית יצאה החוצה כדי להלשין. אמא שלי מספרת שהיא חיבקה אותי ואמרה לי: 'עשיתי הכל כדי להציל אותך. זה הגורל שלנו'. אבל זה לא היה גורל. האישה חזרה ואמרה שחיילים רוסים שבאו לשחרר את הונגריה מידי הנאצים נמצאים ברחוב. אמא שלי רצה וכרעה ברך בפני החייל הרוסי הצעיר. הוא חייך, נתן לי חתיכת שוקולד – וכך ניצלנו".

החזרה הביתה והמפגש עם אבא

מריאן וויולטה חזרו הביתה למרכז בודפשט מבלי לדעת מה עלה בגורל האב פרדי. בכל ערב ערכה ויולטה את השולחן לשלושה אנשים, הניחה תמונה של פרדי והשתיים חיכו לחזרתו.

פרדי נולד בבודפשט. כילד יהודי סבל מהתנכלויות בבית הספר ולכן החליט ללמוד אמנויות לחימה. כשהגרמנים הגיעו הוא נלקח לברגן בלזן: "חילקו להם שם פרוסת לחם אחת לכל השבוע. אבא היה ספורטאי עם משמעת, הוא חילק את ‫פרוסת הלחם לשבע קוביות ואכל אחת בכל יום. הוא התקלח בשלג. לימים סיפר שמה שהחזיק אותו היה החלום לפגוש את אשתו ‫ואת בתו. כשהמחנה שוחרר על ידי חיילים אמריקנים הוא שקל 36 ק"ג בלבד. כשהתחזק הוא לקח תרמיל ויצא לדרך, לבדוק מי חי ומי מת".

זה ארך כמה חודשים והדפיקה בדלת הגיעה: "אמא שלי הייתה באמבטיה, והיא אומרת לי 'מריאן, תפתחי את הדלת'. עמד שם האיש מהתמונה – אבא שלי. אין ספק שאני לא זוכרת את הכל כזיכרון רציף וברור, כי הייתי מאוד קטנה, ‫אבל לבני אדם יש זיכרון אמוציונלי שנשאר בתוך מחסן של זיכרון".

בחודשים שלאחר מכן התבהרה התמונה הנוראה לגבי גורל המשפחה. ניקולט (24), דודתה של מריאן מצד אמה, הייתה פרטיזנית עד שנתפסה ונרצחה על גדות הדנובה. "כשעוד גרנו בבודפשט אמא שלי הייתה לוקחת אותי בכל יום הולדת של ניקולט אל הנהר וזורקת שושנה לזכרה, כי לא היה לה קבר. אמא תמיד אמרה שהדנובה כחולה ויפה אבל בשבילה היא אדומה מהדם של אחותה".

גם על הצד של אביה המוות לא פסח. ההורים שלו, אלק וליצ'ה נובל, התחבאו עם אחותו אליזבת ארדש והבן שלה גאבור בחנות שבה היו קיר כפול וכניסה סודית. "באחד הלילות מרוב מחנק יצא הבן דוד שלי גאבור לנשום אוויר. אמא שלו יצאה אחריו בניסיון למנוע זאת, ואז שניהם נתפסו על ידי הנאצים. על פי עדות של אדם שהיה איתם וששרד, הם נורו על גדות הדנובה וגופותיהם הושלכו לנהר. לימים אבא שלי התגייס למשטרה והצליח לתפוס את רוצחי דודה שלי, ניקולט, אחות של אמי. הם קיבלו מאסר עולם. אמא שלי תמיד סיפרה ‫שזה היה הלילה הראשון ‫שבו יכלה לישון".

סרטים בלי דמעות

ב־1957 עלו מריאן ומשפחתה לישראל. "במשך שנים לא דיברתי על השואה", היא מספרת. "בגלל שהייתי ילדה קטנה אני לא זוכרת. לא הרגשתי שאני שייכת לדור ניצולי השואה שראיתי בו משהו טרגי ומסכן. אבל האנשים הקרובים לי ביותר נרצחו. כשכולם הלכו לעולמם וכשאמא שלי סגרה את עיניה, הרגשתי שכולם עומדים מסביב למיטתי ואומרים לי: 'קומי, את האחרונה שיכולה לספר את הסיפור בגוף ראשון'. הרגשתי שזו פקודה משמיים.

בישראל התחתנה מריאן עם יואל, ונולדו להם ארבעה ילדים: קרין, שי, אדיר וניקול (על שם ניקולט) – משפחה שמחה ומאושרת. מריאן מגלה: "אני לא קוראת ספר או רואה סרט עד שאני לא בודקת שכולם נשארים בחיים בסופם, שאף אחד לא מת. ככה גם בהרצאות שלי, אני לא משאירה את הקהל עם דמעות בעיניים ועם סוף עצוב. החיים שלי מאוד מאושרים, וזו גם ההיסטוריה של העם היהודי, שבסוף יוצא תמיד מכל צרה ובונה את עצמו מחדש".

מקור וקרדיט

נועם (דבול) דביר

קישור לכתבה

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *