מאת : דנוטה שטרן (סורגנשטרן)
שרדתי בוורשה כילדה בזהות בדויה…
שמי דנוטה שטרן. סיפורי עוסק בחוויותיי כילדה בעת מלחמת העולם השנייה והקורות אותי ואת משפחתי באותן שנים. בשנת 1939 הפציצו הגרמנים את ורשה לקראת פלישתם. הייתי אז ילדה בת 5 ושהיתי בבית עם אימא. אבי נסע לרגל עסקיו לביאליסטוק על גבול רוסיה. אבי היה בעל חברה למוצרי ספורט עם התמחות בעיקר לדייג וסקי. עזבנו מיד את ורשה ונסענו אל אבא אבל לאחר שהגענו, הגרמנים פלשו גם לביאליסטוק ולאחר שווידא שהמפעל לא נפגע מההפצצות, הוא החליט שנחזור לוורשה.
לאחר נסיעה מפרכת, בהגיענו חזרה לוורשה, התברר לאבא שהגרמנים השתלטו על כל רכוש המפעל ואף הפציצו את הדירה שלנו. מיד לאחר מכן סגרו את כל היהודים בגטו ורשה, וכך החלה מלחמת ההישרדות שלנו, בני שתי משפחות גדולות: סורגנשטרן מצד אבי ומוזינסקי מצד אמי, שחיו בוורשה. למשפחה היו שני נציגים בחו"ל: נתן, דוד של אימא שחי בברזיל ופרניה, ואחות אבי שחיה בפריז. בתחילת המלחמה דודה של אמי וכמה מבנותיה הצליחו לברוח לרוסיה. שאר בני המשפחה אשר נותרו בגטו, נשלחו במשך הזמן למחנות ההשמדה, בהם מצאו את מותם.
הוריי נשלחו לעבודות מחוץ לגטו ובלילה היו חוזרים. מרוב דאגה עלה בדעתם למסור אותי למשפחה נוצריה מחוץ לגטו, כנכדה שבאה לגור איתם. הייתי בלונדינית עם עיניים ירוקות וכך יכולתי לדמות לילדה פולניה מבלי לעורר חשד. הונפקו לי ניירות מזויפים ושם בדוי, תרזה מזור, אותו נשאתי במשך חמש שנים. תמורת האירוח שלי קיבלה המשפחה המארחת סכום כסף גדול ע"י פליקס, אח של אבי, שהיה איש עשיר.
ביום בו נפרדנו ליוויתי את הוריי לעבודתם מחוץ לגטו ובחזרה בערב נפרדתי בזהירות מהקבוצה ומהוריי והצטרפתי לפולנים שחיכו לי בדרך ואימצו אותי. יכולתי לחוש את המתח שהיה ואת הרגשות של הוריי ושלי באותם רגעי אימה, בהם לא ידענו האם נשוב וניפגש.
בערך באותה דרך הצליחו הוריי לברוח מהגטו, כל אחד בדרך אחרת. אימא ,עם ניירות מזויפים ושם בדוי, התקבלה לעבודה כעוזרת בית אצל רופאה שלהם מלפני המלחמה. אבא ואחיו הסתתרו בבית של בת למשפחת מזור (המשפחה שאימצה אותי) – אשה מבוגרת שחיה בגפה, שהחביאה אותם בחדר ללא חלונות עם דלת המוסתרת על ידי ארון. הדלת היתה נפתחת רק בלילה, לאחר שהשכנים שכבו לישון. התנאים היו קשים. ערב אחד לאחר ששתו וודקה אחד מהם עשה רעש מיותר, תוך שכרות. השכנים שמעו רעשים והזעיקו את הגסטאפו. שלושתם נלקחו מהדירה ל"כיכר אומשלג", והוצאו להורג. וכך נודע לי שאבי נרצח.
לאחר המקרה הזה, "סבא וסבתא האומנים" שלי החלו לפחד וחיפשו משפחה אומנת אחרת עבורי, וכך התחלתי לנדוד ממשפחה למשפחה. הייתי כבר בת 7 וכבר יכולתי לעזור בטיפול בילדים ובעבודות הבית. עם התקדמות המלחמה רמת המחייה ירדה, במעברים בין משפחה אחת לשנייה. בבית אחד אסרו עלי לדבר בקולי – נאלצתי רק ללחוש – כדי שהשכנים לא ישמעו. בבית אחר, כאשר הושארתי לבד במשך היום, נדרשתי שלא לנוע ולא להשמיע כל רחש כי השכנה חשבה שבבית יש עכברים, כי ידעה שהדירה ריקה. במקרה אחר הגיעו אורחים במפתיע ואני נאלצתי להסתתר מתחת לשולחן מבלי לזוז, עד לכתם. זכורים לי גם ימים ללא אוכל כי בעלי הבית לא השאירו מנה עבורי.
עם הזמן חליתי והיה לי חוסר בויטמין B. את שערי הארוך והיפה סיפרו בגלל כינים. הבית הטוב ביותר בו שהיתי, היה גם האחרון אליו נקלעתי: אישה מבוגרת מאוד, שנהגה לשתות משקאות חריפים, אך הקפידה שלא יחסר לי אוכל ואף נתנה לי אישור לשחק עם ילדים ברחוב. נראה לי שאישה זו אהבה אותי מאוד. חיי נמשכו כך עד המהומה בוורשה שהתרחשה בשנת 1945.
הייתי ברחוב כאשר הופיעו בפתאומיות חיילים גרמנים אשר אספו את ההמון שהיה בשטח הפתוח, לקחו אותנו לתחנת רכבת והעלו אותנו על רכבת שנסעה לגרמניה. בהגיענו, ריכזו קבוצת ילדים יתומים עם קבוצת מבוגרים ושלחו אותנו למחנה עבודה חקלאי בתוך גרמניה, שם הכריחו אותנו לעבוד בקציר חיטה ועבודות אחרות. שם שהיתי מספר חודשים עד הגעת הצבא האמריקאי. שמרתי כל הזמן הזה על זהותי הפולנית. בצבא האמריקאי היו חיילים דוברי פולנית, וכשנודעה להם זהותי הציעו לי לנסוע לבית יתומים בארה"ב או לחזור לוורשה. ביקשתי לחזור לוורשה. העלו אותי לרכבת והציעו לי לשהות בתא שירותים כדי שלא יטרידו אותי, בתוך רכבת הומת אדם. בהגיעי לוורשה חשבתי לעצמי: "ומה עכשיו?" כל העיר הייתה הרוסה, אנשים הלכו אנה ואנה מבלי לדעת מה לעשות. למזלי היו בתחנת הרכבת נציגי ארגונים שחיפשו ילדים חסרי כל ויתומים. כך הגעתי לבית היתומים "Nasz Dom" אשר הוקם לפני המלחמה ע"י ד"ר יאנוש קורצ'אק והיה בית יתומים נוצרי. בכל שנות המלחמה שמרתי על זהותי הנוצרית ובבית היתומים אף עברתי טקס כנסייתי של אכילת לחם קודש "First communion". תמיד חייתי בפחד שזהותי האמיתית לא תתגלה.
שהיתי בבית יתומים זה במשך כשנתיים וכך בפעם הראשונה בחיי, בגיל 10, התחלתי ללמוד בבית ספר. לפי זכרוני כבר ידעתי קרוא וכתוב אך איני זוכרת מי לימד אותי.
אימא שרדה, לאחר שעבדה במפעלים בוינה. לאחר תום המלחמה חיפשה אחרי במשך תקופה ארוכה, נעזרת בשפות שידעה: גרמנית וצרפתית, בעוד הדוד נתן בברזיל מפציר בה לבוא. אך היא לא ויתרה. כשהגיעה לוורשה, בראותה את כל ההריסות, החלה לאבד תקווה למצוא אותי. למרות זאת החלה בחיפושים ופתאום, לא רחוק מתחנת הרכבת, ראתה שלט של ארגון המטפל בילדים עזובים ויתומים – ארגון של נזירות נוצריות. כך הגיעה אל הנזירות, והתקבלה בהמון חיבה. נתנו לה רשימות של כל שמות הילדים המפוזרים בהרבה בתי יתומים.
פתאום נתקלה בשם Tereza Mazor בבית היתומים "Nasz Dom". (עד אז תמיד חיפשה את בתה בשמה האמיתי דנוסיה). מיד עלתה על מונית ונסעה לבית היתומים. בהיכנסה לבניין, היה פרוזדור ענק ושם ראתה ילדה עם הגב אליה בעלת שיער בלונדיני יפה להפליא, כפי שזכרה, בלי הרבה מחשבה נפלטה מפיה צעקה "Danusiu" והתעלפה. אני המשכתי ללכת אבל הייתי בשוק, משום שידעתי את שמי האמיתי, אבל לא היה לי אומץ להגיב אחרי שנים של זהות בדויה.
קראו לי למשרד המנהלת ושם ישבה אמי, שמזה חמש שנים לא ראיתי. אפילו זיהיתי את הבושם שלה. המילים הראשונות שאמרה לי היו: "אם את תכחישי את זהותי, לא יתנו לך לבוא איתי". רצתי אליה והמילים הראשונות שיצאו מפי היו: "האם את יודעת שרצחו את אבא?"
להמשך סיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת ( קישור)
0