מאת: חניתה לשם (אדלמן)
ארץ לידה: פולין – Poland
מנחה: אלונה לשם
שם המורה: מירית טמיר
שם ועיר בית הספר: ישראל – Israel – הוד השרון – הדמוקרטי הוד השרון
תאריך פרסום: 1 ביולי 2025
את הסוד הגדול של חיי גיליתי בגיל 54
שמי חניתה לשם, סבתא של אלונה.
נולדתי בתאריך 12.3.1940 בפולין, בעיר לבוב (למברג). שמי שניתן לי על ידי הורי הוא איזבלה. כשעלתי לארץ קבלתי את השם חניתה על שם בנם, חנוך, של הורי המאמצים, שנפטר בשנת 1929.
הורי שמם אלה וליאופולד ולדבאום ילידי פולין.
גדלתי במסתור אצל שתי משפחות פולניות עד גיל חמש בלבוב. בגיל חמש עברתי לבית יתומים בקרקוב. משם בגיל שבע עליתי לארץ. עד גיל שבע כל זכרוני נמחק. בגיל שבע הגעתי למושבה רמת השרון שם אומצתי על ידי משפחתו של ד"ר אדלמן ונכנסתי לבית ספר אוסישקין לכיתה א', למרות שהייתי בגיל שבע, כי לא ידעתי עברית.
העלייה לישראל מבית היתומים – 1947
סיפור עליתי לארץ החל בכך שהפקידה בבית היתומים שהביאה אותי לארץ קבלה דרכון ישראלי על שם אשה ובת. הדרכון שהגיעה לידיה על ידי הסוכנות היהודית והיה על שם משפחה שהגיעה לפולין לבקר קרובים והושמדו. האישה בשם הלנה גוטמן, לקחה אותי בדרכון זה. עלינו על אונייה שהגיעה למרסי שבצרפת. שם היא עגנה – אני חליתי והיינו צריכות לחכות כשלושה שבועות אצל קרובי משפחתה ולאחר שהבראתי עלינו שניית על האונייה במרסי והאוניה הגיעה לנמל חיפה ושם עגנה.
כיוון שבשנת 1947, שנת עליתי, עדיין שלט המנדט הבריטי בארץ, השוטרים עלו לאוניה לבדוק את הדרכונים. הלנה, אמרה לי להסתובב לכוון החלון ולהתחזות לישנה, כי הדרכון לא היה על שמי וגם לא הייתה תמונתי שם וכך עשיתי. כשהגענו ירדנו מהאונייה לחוף נמל חיפה. משם נסענו לתל אביב, לבית משפחתה של הלנה. שהייתי בבית זה כשבועיים עד לבואו של אבי המאמץ, ד"ר אדלמן, שגר ברמת השרון. הגעתי לרמת השרון בגיל שבע.
ילדות ברמת השרון
כשהגעתי למשפחתי המאמצת הייתי בת שבע, ומיד נכנסתי לכיתה א'. המורה זהבה גרמן קבלה אותי בזרועות פתוחות וכן גם הילדים. המורה זהבה לקחה על עצמה ללמדני עברית, כי לא יכולתי לדבר עם אף אחד. רכשתי את השפה די מהר וכך יכולתי לתקשר עם הסביבה ורכשתי לי חברות.
רכשתי הרבה חברים, במיוחד ילדה בשם בלהה, שגרה ממש לידי והיינו מבלות שעות רבות יחד במשחקי קלאס, חמש אבנים, חבל, חמור ארוך. בחורף, היינו יוצאים לביצה השוכנת בפאתי רמת השרון והיינו קוטפים נרקיסים, כי אז עדיין לא היה איסור על קטיפת פרחי בר מוגנים. חווית ילדות שזכורה לי היא הבאת בלוק קרח על האופניים מבית הקרור לביתי, כי עדיין לא היה מקרר חשמלי.
כשהייתי בגיל שמונה הוכרז על הקמת המדינה וזכור לי שיצאנו לרחובות המושבה ורקדנו ושמחנו.
בשנות החמישים בארץ ישראל הייתה עלייה גדולה בעקבות השואה, מאירופה וגם מארצות המזרח כמו מרוקו, עיראק ועוד. במדינה, באותה תקופה האוכלוסיה היהודית הייתה מועטה ולא היו אמצעים כספיים מספיקים כדי לקלוט את כל העולים ולכן הממשלה הטילה קיצוב על התושבים. כל משפחה קבלה תלושי מזון שניתנו לפי מספר הנפשות במשפחה ובעזרתם קנו את המצרכים כמו למשל: הקצבה של רבע חבילה של חמאה, ביצה או שתים למשפחה וחצי כיכר לחם.
בשל גל העלייה הגדול לא היו מספיק מגורים ועל כן הקימו מעברות סמוך ליישובים. במעברות, הקימו אוהלים וצריפונים ובהם שיכנו את העולים. באותה תקופה שרר מזג אויר סוער בארץ בעיקר בשנת 1950 שנה בה ירד שלג כבד בתל אביב ובשרון והמעברות הוצפו במי גשמים – האנשים חיו בתנאים קשים ביותר.
זכור לי שהיו לי חברות טובות שלמדו איתי בבית הספר היסודי ברמת השרון ואנחנו החברות מהמושבה באות לבקרן וגם מזמינות אותן לבתינו. הייתי בתנועת הנוער העובד ברמת השרון וצרפנו חברות אלה מהמעברה לתנועה. הפעולות של התנועה התנהלו בעיקר בחוץ. לאחרונה, בגילי המתקדם פגשתי אשה שהייתה מדריכה שלי בתנועת הנוער וזה מאד ריגש.
בבית הספר התיכון חוויתי חוויות מאוד מיוחדות – טיולים, חברים טובים, וחוויות נעורים שכללו גם לא מעט מעשי קונדס. לאחר שנתיים עברתי לתיכון אחר – “גימנסיה הרצליה”. הנסיעה לשם הייתה הרבה יותר נוחה. נכנסתי למגמה החקלאית. היינו עשרה תלמידים בלבד. בכל יום ראשון בבוקר הייתה מגיעה מונית לבית הספר ומסיעה אותנו לבית הספר החקלאי “מקווה ישראל”, שם למדנו במשך כל היום. למדנו מקצועות חקלאיים כמו גידול ירקות, הזנת בע”ח, תורת הקרקע וגידול דבורים. עבדנו בענפים השונים, ויצאנו גם למחנות עבודה בקיבוצים. היינו חבורה מאוד מיוחדת של נערות ונערים. אחרי הלימודים הלכתי לשיעורים פרטיים בפסנתר, שלמדתי במשך כעשר שנים – עד לגיוסי לצה”ל.
השירות הצבאי
לאחר שסיימתי את לימודי הבגרות, התגייסתי לצבא. הייתי בטירונות במשך שלושה חודשים, בבסיס שנקרא בה”ד 12. שם היו עושים לנו מסדרי בוקר ליד המיטות, אחר כך יצאנו לפעילויות בחוץ. ישנו בביתן עם 40 בנות, לכל אחת הייתה ארונית קטנה ליד המיטה. בפעילויות בחוץ התאמנו בהכרת חלקי הרובה, בקליעה למטרה, ויצאנו להרבה מסעות רגליים.
לאחר סיום הטירונות, נשלחתי לקורס חובשים שנמשך ארבעה חודשים. במהלך הקורס למדנו להזריק זריקות ולטפל בפצעים ושברים. לאחר מכן, נשלחתי לקורס נוסף – קורס חובשים תעופתיים, שבו למדנו לחלץ פצועים מהשטח, גם ממטוסים שהתרסקו. במהלך אחד האימונים נדרשתי לחלץ חייל שהתייבש בשטח.
את שירותי הצבאי עשיתי בחיל האוויר, בבסיס תל נוף – במרפאה בה בוצעו בדיקות תקופתיות לאנשי צוות אוויר, כמו טייסים ונווטים. הבדיקות כללו שמיעה, ראייה, בדיקות לב, וגם פסיכולוג.
לאחר שחרורי מצה”ל, בתום שירות של שנתיים, רציתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. בסופו של דבר נרשמתי לסמינר לוינסקי, שם הוכשרו מורים. למדתי במגמה לכיתות גבוהות – בעיקר ללימודי טבע. לאחר סיום הלימודים, התחלתי לעסוק בהוראה.
עבדתי 29 שנה בהוראה. התחלתי דווקא בכיתות א’-ב’, למרות שההכשרה שלי הייתה לכיתות גבוהות יותר. לאחר כמה שנים עברתי ללמד בכיתות ה’, ו’, ז’, ולאחר מכן, בשנת 1976, למדתי תעודת הוראה לחטיבה העליונה. לאחר סיום הלימודים עבדתי בחטיבת הביניים “ריחניה גימנסיה”, שם קיבלתי כיתה משכונת מצוקה והייתי המחנכת שלהם במשך שלוש שנים.
המשכתי לעבוד באותו בית ספר עד שפרשתי לגמלאות.
נעורים, זוגיות
בשנות העשרים לחיי, האזנו בעיקר למוזיקה מחו”ל. הייתה תחנה שנקראה “קול רמאללה”, ושם השמיעו שירים לועזיים. הלהקות הפופולריות היו אלוויס פרסלי, הפלייטרס, והחיפושיות. סגנונות הריקוד נקראו אז “ריקודים סלוניים”. בזמן הפנוי בילינו עם חברים וחברות במסיבות, הליכה להצגות ולקולנוע. אמצעי התקשורת היו בעיקר מכתבים, ומעט מאוד טלפונים, שהיו רק בבתים פרטיים ובעלי חוגה.
פגשתי את אלי ביום העצמאות בשנת 1956, כשהייתי בת 16. עמדתי על מרפסת ביתו של דודי בדרום תל אביב, והתבוננתי במצעד של צה”ל. גם אלי עמד על המרפסת, התחלנו לדבר – וכך התחיל הקשר בינינו. המשכנו להתכתב – הוא מהצבא, ואני מהבית. לאחר מספר שנים, כשסיימתי את השירות הצבאי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, הקשר העמיק – והפכנו לזוג. בילינו יחד בהצגות, קונצרטים וטיולים.
החלטנו להינשא, ובשנת 1963 עברנו לגור בירושלים.
נולדו לנו שלושה בנים. כיום יש לנו שבעה נכדים, שגרים כולם באזור המרכז, קרוב למקום מגורינו – בדיור המוגן.
וזה הסוד הגדול שלי
הסוד שלי הוא שעד גיל 54 לא ידעתי מה שמי, מי היו הורי, מתי נולדתי והיכן?
בעבודת נמלים של מספר רב של שנים, חיפשתי את תולדותי בעזרת מסמכים שחיפשתי, אותם מצאתי בחלקם בעזרת תחקירנים של הטלויזיה הישראלית בערוץ הראשון, בחלקם בעזרתו של אלי – מצאנו את רוב החלקים מחיי שהיו סמויים ונעלמים ממני.
מקור וקרדיט : תוכנית הקשר הרב-דורי ( קישור)
0
