“יעקב מילר היה רק בן 10 כששלח מכתב נרגש לאחותו ז'ניה, שכבר עלתה לארץ ישראל. היו לו שתי אהבות גדולות: השפה העברית ואוסף הבולים שלו.
בכתב יד ילדי ומוקפד, הוא תיאר בגאווה איך האוסף שלו גדל ל-682 בולים מ-121 ארצות. "אל תחשבי שאנחנו, ילדי הגולה, לא עובדים למען ארצנו הקדושה", כתב לאחותו, בעודו חולם על היום שבו יצטרף אליה.
החלום הזה מעולם לא התגשם. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר לידה. שמואל יעקב, שהיה אז בן 14 בלבד, נרצח יחד עם אביו דוד בשבועות הראשונים לכיבוש. אימו, הדסה, נרצחה בטבח הגדול בגטו במאי 1942.
ז'ניה, שנותרה לבדה בארץ, מילאה בשנת 1955 דפי עד לזכרם. אך המילים היבשות בטפסים לא יכלו לספר את סיפורו של הילד שאהב בולים וחלם בעברית. רק שנים מאוחר יותר, במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים", נמסרו ליד ושם המכתבים, התצלומים והגלויות שנשמרו בקפידה והפיחו חיים בזכרם."
מקור וקרדיט: " יד ושם " ( קישור)
0
