מאת: יהודית אבני (פהאצ'י)
ארץ לידה: הונגריה – Hungary
מנחה: שי אדמוני
שם המורה: אלעד כהן
סיפורה של יהודית אבני – סיפורה של שואת יהודי הונגריה
סיפור של ילדה שגדלה בצל מלחמת העולם השנייה בהונגרייה, ילדה יתומה שהועברה לבית היתומים. סיפורה של ניצולת השואה, יהודית,
שמי יהודית אבני,
נולדתי בשנת 1933 וגדלתי בבודפשט, הונגריה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה קטנה מאוד, כל כך קטנה שאני אפילו לא זוכרת תקופה שבה היה לי אבא בבית. גרתי עם אימא שלי, אישה פשוטה שלא ידעה לעבוד במקצוע מסוים, אבל הייתה חרוצה ומסורה. היא עבדה בבית, בתפירת חולצות לגברים, והייתה שמחה שאפשר לעבוד וגם להיות איתי, הבת שלה.
הילדות שלי הייתה צנועה. אהבתי מאוד ספרים, תמיד קיבלתי אותם כמתנות. לפעמים ראיתי בובה יפה בחלון ראווה, אבל זה היה יקר מדי בשבילנו. בגיל ארבע עברנו לדירה בבניין מאוד מיוחד עם חצר פנימית. מסביב לחצר שלוש קומות, ובכל קומה כעשר דירות. היה מסדרון מקיף, מרחב לשחק בו, וחיים משותפים. כשהגענו לשם, אימא השכירה חדר לחברה, וכך חיינו שלושתנו בהרמוניה.
מאוחר יותר, נולד לי אח מאבא שלי ואשתו השנייה. שמו היה מיקלוז'. הייתי גדולה ממנו באחת־עשרה שנה, אבל היינו מאוד קרובים.
חיי המלחמה – שואת יהודי הונגריה
בשנות השלושים התחילה מדיניות אנטי־יהודית בהונגריה. אפשר היה להרגיש את האנטישמיות, לא מעוגנת בחוק, אבל בהחלט קיימת. כשהייתי בת עשר, בשנת 1943, סיימתי את בית הספר היסודי. למזלי הגדול התקבלתי לתיכון יהודי, אבל זה לא נמשך הרבה.
במרץ 1944 הגרמנים פלשו להונגריה. באמצע שיעור, המנהל נכנס ואמר לנו ללכת מיד הביתה. באותו ערב יצאנו לאסוף קרוב משפחה מתחנת הרכבת, ופתאום שוטר ביקש תעודות. כשראה שאנחנו יהודיות, הוא לחש לאימא שלי, "רוצו הביתה ותסגרו את הדלת". בלילה כבר התחילו לאסוף יהודים ברחובות, ולא שמענו עוד על רבים מהם.
בהתחלה היו חוקים חדשים כמעט כל יום, טלאי צהוב, עוצר, החרמת חפצים אישיים. נאלצנו לעזוב את הדירה ולעבור לגור בבית שסומן עליו שמתגוררים בו יהודים. הייתי ילדה, עדיין היינו משחקים בחצר, ולא הרגשתי יותר מדי את קשיי המלחמה, עד שלקחו את אימא שלי.
כשהחוק דרש מכל אישה בגילאי 16 עד 40 להתייצב, אימא שלי יצאה מהבית ולא חזרה. אחר כך לקחו גם שתי דודות שלי. אף פעם לא קיבלנו תשובה איפה הן. נשארתי עם סבא וסבתא, עד שדודה של אימא מצאה לי מקום בבית יתומים יהודי בתוך הגטו.
החיים בבית היתומים היו קשים, שלוש בנות במיטה אחת, מעט מאוד אוכל. יום אחד הודיעו שהמוסד נסגר. אמרו לנו שיש שעה להתכונן, ומי שיכול לברוח שיברח. היה חור בהריסות של חלק מהבניין שנפגע מהפצצה, ושם לא שמרו. טיפסתי על ההריסות, הורדתי את הטלאי הצהוב, ויצאתי לרחוב.
בהמשך הצלחתי להגיע לדודה שהתחבאה בזהות בדויה של נוצרייה. השגנו גם עבורי ניירות מזויפים של נוצרייה. גרתי איתה, למדתי את התפילות, בירכתי כמרים ברחוב. כשקרבות החלו בבודפשט, ירדנו למרתף עם כל הדיירים. הרעב היה קשה. אכלנו מעט מאוד, לפעמים פרוסת לחם ביום. אנשים ברחוב פרסו חתיכות מבשר של סוסים מתים שהצבא השאיר אחריו. גם לנו הייתה חתיכה כזו, זה מה שהציל אותנו.
אחרי המלחמה
לאחר השחרור חיפשנו את סבא וסבתא. סבא נמצא מת ברחוב, סבתא הייתה חיה, בדירה נטושה. חזרנו לדירה שלהם, שהתברר כי משפחה אחרת כבר גרה בה, אבל הם קיבלו אותנו יפה. בכל העיר לא היה אוכל, אז אנשים נסעו ברכבות לכפרים, החליפו בגדים באוכל. הייתה אינפלציה נוראית, מה שקנית בבוקר לא היה שווה כלום בצהריים.
כשאבא חזר, הוא שקל רק 45 קילו. מתוך 2,000 גברים שנשלחו אתו למחנה, חזרו רק 200. הוא כמעט לא סיפר כלום. גם משפחתו כמעט כולה נספתה.
עברתי לגור בבית של אבא ואשתו. לא היה קל. היא לא אהבה אותי, והשאירו לי לעשות עבודות הבית רחיצת הכלים והניקיונות. למדתי בבית ספר לכימיה, ובזמן הפנוי קיבלתי כרטיסים לקונצרטים, כי היא עבדה במשרד של הפילהרמונית. כך התחילה האהבה שלי למוזיקה קלאסית. כשמצאנו כינור ישן של סבא, התחננתי ללמוד, אבל לא הרשו לי להתאמן בבית.
כשהתקרבה הבגרות, היה ברור שלא אוכל ללמוד באוניברסיטה. אבא שלי התנגד, אבל כנראה בזכות מנהל בית הספר שאהב אותי, סידרו לי לנסוע במסגרת חילופי סטודנטים ללמוד בברית המועצות. קיבלתי את המכתב שהתקבלתי ללימודים, וזה היה אחד הרגעים הכי משמחים שזכורים לי. למדתי מתמטיקה ופיזיקה, ואהבתי את זה מאוד. אחרי הלימודים עבדתי רחוק מבודפשט, ובאחת מנסיעות הרכבת ניגש אליי בחור ואמר, "המורה, מה קרה לאצבע שלך?" הסתכלתי עליו ושאלתי, "מאיפה אתה יודע שאני מורה?" והוא ענה, "את לימדת את אח שלי." כך הכרתי את בעלי הראשון.
בשנת 1956 פרצה בהונגריה מהפכה נגד השלטון הקומוניסטי. הגבולות שהיו עד אז חסומים לחלוטין, נפתחו. לפני כן, הונגריה הייתה סגורה, מוקפת מוקשים וגדרות תיל, כדי שהאזרחים לא יראו איך חיים במערב. כשנוצרה הזדמנות לברוח, ההורים שלנו אמרו, "אם אתם רוצים חיים נורמליים, תברחו עכשיו." אז התחתנו מהר בעירייה, ואותו לילה יצאנו לאוסטריה.
מאוסטריה המשכנו לצרפת. עבדנו שם קשה, בעלי בבית חרושת ואני גם. אחר כך התקבלתי לעבודה במעבדה. לאחר שלוש שנים התחלתי להרגיש לא טוב וגילו שאני סוחבת מזמן המלחמה מחלה בשם TBS, ואושפזתי חצי שנה. רק בזכות המצאת האנטיביוטיקה, שלא הייתה קיימת עד אז, יצאתי מזה. גם בעלי חלה, ונשאר שנה בבית החולים.
במהלך האשפוז שלו, הוא הכיר אנשים שהכירו את המנהל של רשת בתי החולים, שהיה רופא יהודי. כששמע שגם אני יהודייה, הוא הציע לי עבודה בבית ספר תיכון רפואי לבנות במהלך שיקום ממחלה. גרנו שם בדירה עם מורים נוספים, ואהבתי מאוד את הצוות והעבודה.
הביקור בישראל
היה לי בן דוד שעלה לישראל, והוא לא הפסיק להזמין אותי לבוא לבקר. כשהמצב הכלכלי שלנו השתפר, החלטתי לנסוע. באתי עם חברה מצרפת, באונייה.
כשתכננו לחזור לצרפת, ניגש אליי סדרן באונייה, הסתכל בדרכון שלי ושאל, "איך מוצא חן בעינייך בישראל?" עניתי לו, "מאוד. אני מוקסמת." הוא משך את הדרכון אליו, ואמר, "אז תישארי. עכשיו." והרגשתי בפעם הראשונה שזה המקום שלי, שלא קוראים לי "יהודייה מלוכלכת", אלא אורחת רצויה.
חזרתי לצרפת, אבל היה ברור לי שאחזור לישראל. בעלי לא היה יהודי, וגם ככה הרגשנו שאנחנו פחות מתאימים. החלטנו שאני אעלה, אתארגן, ואחר כך נחזור לחשוב מה עושים עם הילד.
העלייה והחיים בישראל
בשנת 1963 עליתי לבד לארץ. הבן דוד והחברה מבאר שבע חיכו לי בנמל. התחלתי אולפן בירושלים, ומצאתי את החברה מהילדות שגרה קרוב. היא ואימא שלה קיבלו אותי בחום. אותה אימא החליטה לשדך לי מישהו, בחור בשם מרדכי, מוזיקאי שמנגן בקונטרבס, גם עלה מהונגריה לארץ. ואחרי שהכרנו, הוא קיבל עבודה בתזמורת הסימפונית בחיפה. עברנו לחיפה יחד.
הקשר התפתח, התחתנו, ומצאנו דירה קטנה בדמי מפתח. יחד בנינו את החיים.
קיבלתי עבודה בהוראה, אבל לא התחברתי למקצוע. אח של מרדכי עבד בעמידר, והכניס אותי לקורס תכנות דרך IBM. למרות שלא ידעתי כלום על מחשבים, הבנתי מהר. הצלחתי בקורס, והתקבלתי לעבודה כמתכנתת בחברת צים. משם הכל התגלגל.
כשהייתה לי עבודה ודירה, חזרתי לצרפת כדי לקחת את הבן. האבא טיפל בו היטב, וביקש שהוא יישאר איתו. החלטתי שלילד טוב בצרפת איתו, והסכמתי. הוא היה מגיע הרבה לארץ, ובתקופה האחרונה הוא ואשתו באים כל שנה לחיפה לתקופה של חודש. שתי הנכדות שלי באו לארץ להכיר לי את בני הזוג שלהן לפני שהתחתנו.
אני ומרדכי טיילנו הרבה ביחד. היו לנו חברים טובים שטיילו איתנו, ואחרי שמרדכי נפטר, המשכתי לטייל איתם. היינו נוסעים גם להונגריה ולצרפת לבקר חברים ומשפחה.
כשיצאתי לפנסיה למדתי עריכת סרטים, עשיתי הרבה סרטים קטנים, וזה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. אני אוהבת לקרוא, להתעניין בתרבויות ובדתות, להקשיב למוזיקה קלאסית, ולהנות משיחות מעניינות עם חברות.
מקור וקרדיט : תוכנית הקשר הרב-דורי ( קישור )
0
