סיפור ההישרדות  של משפחת  פיאדה ביוגוסלביה ובאלבניה

שמי טל פיאדה מוסקוביץ', סבתא של אלמוג מאור. בתוכנית הקשר הרב דורי תעדנו יחד את סיפורי.

שמי טל, אך כאשר נולדתי ניתן לי השם טילדה על שם סבתי מצד אימי- מטילדה. שם נשואי הוא מוסקוביץ' ושם נעורי הוא פיאדה. שם זה הינו שם משפחה אשר מקורו מהקהילות היהודיות מגרוש ספרד ופורטוגל. הוא נפוץ אצל יהודים אשר חיים בארצות הבלקן בעיקר יוגוסלביה ובולגריה. קהילה זו הגיעה לבלקן לאחר גירוש ספרד בשנת 1492.

נולדתי ביוגוסלביה בתאריך 04.11.1955, ארץ זו לא קיימת היום בשם זה. היא התפרקה החל משנות 1990 לשש מדינות עצמאיות: סרביה, קרואטיה, בוסניה הרצגובינה, סלובניה, מקדוניה ומונטנגרו.

לאימי קראו דבורה דיזי לבית מנדילוביץ. להוריה קראו יוסף ומטילדה. שניהם וכל בני משפחתם נולדו ביוגוסלביה. אימי הייתה פסנתרנית ומורה לפסנתר. כל בני משפחתה נרצחו בשואה בבלגרד שבסרביה ואילו היא והוריה ביחד עם אחיה הקטן הצליחו להימלט ברגע האחרון והסתתרו באלבניה במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה. אימי הייתה לבושה כמוסלמית באלבניה וסבי העמיד פנים שהוא חירש על מנת שלא ישאל מאין הוא.

אבא שלי רפאל רודי פיאדה היה רופא וקצין רפואה בדרגת אלוף משנה בצבא היוגוסלבי. לאביו קראו חזקיה ולאימו רבקה. גם הוא כמו אימי איבד את כל בני משפחתו בשואה בסרביה ובמקדוניה. ביניהם אחותו היחידה לילי פיאדה ורון בת ה-20 אשר הייתה בהריון מתקדם, סבתו האהובה שרה דמיו, דודים דודות, בני בנות דודים וחברי נפש.

סה"כ נרצחו קרוב ל-70 בני משפחה משני צידי הורי. בעצם נותרנו ללא משפחה. ברצוני לציין שלמשפחות ממוצא ספרדי בסרביה היו הרבה ילדים. כמעט בכל משפחה היו 5-6 ילדים וכולם נקראו על שמות הסבים והסבתות גם אם אלה היו בחיים. כך יצא שבהרבה משפחות שם מסוים חזר על עצמו פעמים רבות.

לאחר שהורי עלו לישראל בשנת 1963 המשיך אבי לעבוד כרופא וסגן מנהל מחלקת רנטגן בבית החולים וולפסון בחולון.

במקביל הקדיש את מרצו ואת זמנו להנצחת בני משפחתו וחבריו היקרים אשר נרצחו בשואה. הוא כתב מאמרים רבים, נשא הרצאות במפגשים אשר תוכנם היה נושא השואה, הנציח את בני משפחתו האהובים ואת סבתו האהובה, דור שני לשרה דמאיו על קיר הנצחה במרכז ברלין שבגרמניה לעולמי עד. קיר זה נמצא בתוך מוזיאון גדול לזכר נרצחי השואה באירופה. .The memorial to the murdered jews of Europe. על קיר שלם בחדר המשפחות נמצאות לעולמי עד תמונות של כל בני משפחתו ומשפחתי. על הקיר כתוב משפחת  דמאיו Demajo Family מיוגוסלביה (היום סרביה). הוא הקדיש את כל חייו להנצחת משימה זו בכל דרך אפשרית.

צוואתו ובקשתו ממני הייתה נחושה:" לא לסלוח לא לשכוח". הוא ביקש ממני להעביר לדורות הבאים את סיפור המשפחה. אני עושה זאת ואני מקיימת בקשה זו בקביעות ובהתמדה מאז שהלך לעולמו. גם אני שותפה וממשיכה את דרכו ומשתתפת בכנסים בנושא השואה, מדריכה נותני עדות בנושא השואה ומקיימת מפגשי "זיכרון בסלון" ברחבי ישראל. מקווה שגם ילדיי ונכדיי ימשיכו במסורת זאת. אחרת דברים ישכחו….חובה עלינו להזכיר ולספר את הזוועות והרצח אשר עברו בני משפחתנו ועמנו. זאת חובתנו לנרצחים.

אימי לא הרבתה לדבר על שנותיה הקשות בשואה כנראה העדיפה למנוע ממני את הטראומה ואת הסבל אבל פניה והתנהגותה הסגירו את מצוקתה. לפעמים היו פניה עוטות צער וכאב רב והיא הייתה מספרת על אחיה הקטן שנדרס בבלגרד, ואיך ברחו בשנת 1941 כאשר הגרמנים פלשו לסרביה ברגע האחרון מבלגרד לכוון מקדוניה ומשם לאלבניה. כך בעצם ניצלו……

איזו תושיה הייתה לסבא יוסף שלי !…… לקח את אשתו ושני ילדיו באישון לילה ומזוודה אחת ועזב את כל רכושו שהיה רב. כך הציל את משפחתו. כל מי שלא עזב בזמן נעלם מהעולם. אחיותיו עם ילדיהם הקטנים דודים דודות והורים מבוגרים. גדלתי בבית שכל כולוה נתון להנצחת המשפחות שנרצחו. לא היה פשוט לגדול במשפחה מוכת גורל כזאת כילדה לא בדיוק הבנתי את הבכי, את הדיכאון, את הצער, את הסבל שהיו מנת חלקם של הורי. היום כאשר שניהם כבר לא בחיים…. ואני מתקרבת לגילם, אני מבינה אותם מזדהה איתם ובעיקר מצטערת שלא הייתי מספיק קשובה להבין את הדברים לעומקם.

מקור המידע וקרדיט :

לסיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי

 

0