נולדתי ב3 לאפריל בעיירה קובאל לאבי יעקב ואמי ציריל מבית פרידמן. אבי עסק בבריכות דגים ומצבנו היה טוב. עם פרוץ המלחמה הייתי בת 10 וסיימתי שלוש כיתות בית ספר עממי. מייד נטלו מאתנו את אחי וגיסי . נשארנו משפחה בת 8 נפשות .
אחרי מחצית השנה הובלנו לגטו לודז' , שם החלו גירושים ונטלו את אחותי ושני ילדיה , אך הצלחנו להבריח את אחד הילדים והוא היה אתנו.
רעבים וקפואים שכבנו במיטות וכבר התפללנו, שייקראו לנו לטרנספורט המוות. מכיוון שביקשנו , לא נקראנו . בינתיים עברו כמה חודשים ושוב החלה אקציה נגד הילדים בגטו לודז' , והילדים נלקחו למשרפות . אני וילדתה של אחותי בת שלוש , התחבאנו תחת הארון. באה המשטרה היהודית ואסרה את אבא ואמא . אז התייצבתי מרצוני עם בת אחותי . הורי שוחררו בעקבות כך. אנו נשארנו בבית-המתים , כאשר הובלנו משם תפסתי בידה של בת-אחותי ונמלטתי במהירות בסמטאות . תארו לכם את השמחה בבית בשעה שחזרנו .
עברו שלושה חודשים ומזוננו היחידי היה עשבי השדה שהייתי מביאה בחירוף נפש. אחותי הייתה מבשלת אותם בסיר .
אמא ואבא כלו כוחותיהם וילדתה של אחותי שתקה ולא דיברה כלל. . מדי פעם שאלה מתי תקבל כבר חתיכת קולורבי. אמרנו לה : עוד מעט , יומנו לא היה יום ולילנו לא היה לילה.
והנה אחותי חלתה ולא היה לנו במה להאכילה . התנפחה כולה ומתה. הצטערה אמי צער רב והיא גם התנפחה ומתה מרעב. וכך נשארנו ארבע נפשות . אחותי השנייה עבדה מחמש עד תשע בערב, וגם אני עבדתי בין 7 לשעה 12. כאשר חזרתי מהעבודה הקשה עשיתי את כל עבודות הבית, כיבסתי , רחצתי את הילד ועוד.
כך עברה עלינו שנה בגטו לודז' עד היום בו חוסל הגטו ונשלחנו כולנו לאושוויץ.
משבאנו לשם נלקח אבא למשרפה ואני ואחותי והילדה הלכנו לסלקציה. נטלו את אחותי ובתה למשרפה, וכך נשארתי לבדי, ללא קרוב וגואל .
הובלתי לחדר רחצה שם גזזו את שערותי ונתנו לי בגדי מחנה אושוויץ.
מאז החלו החיים הקשים . כל היום הריצו אותנו בחמישיות , חמישים איש קיבלו סיר מרק אחד בלי כף. לא עבר יום בלא מכות וסלקציות למשרפה. מכל אחת מאתנו נטלו דם בשביל עירויים לחיילי החזית הגרמנים, וכך עברו עלי כמה חודשים.
מאושוויץ נשלחנו בקרון בהמות , בלי לחם ואוויר , במשך חמש יממות לעיר המבורג בגרמניה. שם עבדנו שנה שלמה וכל מזוננו היה פרוסת לחם ליום, בערב מעט קולורבי ומים ..
לתוך הצריפים שבהם גרנו חדר הגשם ואנו קפאנו .
משם נשלחנו למחנה ברגן בלזן . אין בכוחי לתאר ולספר מה שראו שם עיני. בכל אשר פנינו -גוויות . רעב . בערב הכניסו אותנו הגרמנים 500 איש לצריף צר. נתנו לנו סיר אוכל ואמרו שניטול רק כף אחד לאיש. התנפלו כולם על הסיר ושפכו את הכל ארצה. וכך מדי יום ביומו אוכלים היינו את מנתנו מרצפת האדמה בצריף.
מי שתייה לא קיבלנו, והכינים שרצו עלינו. עם בוא הלילה עמדנו כולנו בגלל חוסר מקום . והנה עברו עלינו שלושה שבועות בברגן בלזן עד ששוחררנו על ידי האנגלים .
נערך מיפקד ע"י הבריטים וקיבלנו קופסה של שימורי בשר חזיר לכל שישה אנשים . אכלנו וחלינו כולנו בטיפוס בהרות וכולירע .
לאחר שהבראתי מצאתי שני אחים שלי אשר לא האמנתי שהם בחיים ואנו מאושרים להיות ביחד.
מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית, חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.
