בגיל 14 נשלחה פרידה רוססה לעבוד בעבודות כפייה עבור הגרמנים בפולין .
"העבודה הייתה מפרכת והיה עלי לעבור 6 ק"מ עד למקום הריכוז . הלכתי שם עם בת דודתי . פסענו במהירות כדי להספיק למיפקד ולחסוך מעצמנו מכות אגרוף מידי המשגיח הגרמני, שהיה מזרז אותנו לעבודה מבלי לשים לב לאלה שאפסו כוחותיהם . על גבינו סחבנו כל מיני צינורות להעמקת הנהר והם עשויים חוטי ברזל שקרעו את בשרנו בהשאירם פצעי דם.
העבודה הייתה מפרכת כרגיל. לפתע נפנו המבטים לעבר הכביש שעליו הסתנו דמויות גברים . הבחנו מייד באנשי ס.ס.
לבבותינו הלמו ביתר שאת והגברנו את מאמצי העבודה והם "אדוני החיים והמוות" ניצב על הגדה . ידיהם משולבות והלעיגו לנו בחיוך זדוני אגב שיחת רכים של אנשי הס.ס. ובינתיים אפסו כוחותינו . הידיים אדמו, הגידים התנפחו ומהגדה של הנהר הגיעו קריאות הבוז שלהם בגרמנית : "פרפלוכטה באנדה" .
ציווה אחד מהם שנתייצב מייד תוך שתי דקות בשורה. מסרנו את כלי העבודה ונעמדנו אחוזות חרדה: מה יקרה עתה? רבות מחשבות בלב ובעיניים יושב הפחד. הלכנו . בדרך עברנו על פני צריפי המגורים שלנו וראינו שהם עתה מרוקנים מכל . הביאו אותנו לנקודת הגירוש.
מחזה אימים נגלה לעינינו . לכל מלוא העין המוני אנשים . להט השמש הציק לא מעט. הפה הצרוב השתוקק לטיפת מים . עיני תעו על פני ההמון. לפתע נתקל מבטי במטפחת . כן , הכרתי: היו אלה הורי . מייד קרבתי אליהם ורעדתי מפחד איש הס.ס. שיכבדני באלת הגומי העבה, והנה על ידי נתרחש משהו שהרעיד את לבי : איש ס.ס מכה באכזריות אישה אחת שהחזיקה בזרועותיה ילד בן שנתיים . בעוון זה שקמה מהקרקע ( פקדו עלינו לשבת) . את הילד אחז ברגלו והטילו לארץ ובקושי הצילו אותו מידיו, אך מהאם לא הרפה. חבט , בעט, השתולל עד שדמה החל שותת . תחילה בקילוח דם דק ואחר כך בזרם שוטף. האדמה הצרובה משרב ספגה בתאוותנות את דם הקורבן היהודי. לא עמד בה באשה לבה וגוועה. והגרמני , איש הס.ס. הסתלק גאה על מעשה גבורתו.
הסתכלתי בילד ולבי המה לו : יתום וביתר שאת התרפקתי על אמי. בינתיים הדהדו יריות, שרקו הקליעים. כמה עשרות מביננו נפגעו ונפלו, אין לשער כלל את המהומה שקמה.
אלך לא די בכך . למרבה הזוועה שיסו בנו הגרמנים את כלביהם שהסתערו, סחבו וקרעו את הבגדים. זעקותיהם ובכיותיהם של אימהות וילדים קרעו שחקים.
והם , אדוני המצב , אנשים בלי לב ונשמה הציצו מבעד לריסים שלהם בבני אדם אחוזי ייאוש , וחסרי מגן. רק אחרי שתאוות הרצח שבהם באה על סיפוקה , החליטו להפסיק . ואז רק החלה האקציה בה אבדו לי הורי היקרים. את הורי לא ראיתי יותר.
ואני נשלחתי למחנה ריכוז בשם גאברסטודורף, שם קידמו את פניניו להקות של משגיחות. גילחו את שערנו ונכנסנו לחיים המחנה. מיום ליום קשה יותר . החיים חיי רעב ומכות. עבדנו בבית חרושת 12 שעות ביממה עבודה מפרכת, וכל תנועה שלא הפיקה את רצון המשגיחות גרמה למטר קללות , מכות ובעיטות. צריך היה להשגיח בשבע עיניים על המכונה, שכל הנולים יסתובבו כראוי, וידיהן היגעות של היהודיות השחילו את הנולים האפורים השחל והשחל בלי סוף.
הגיע החורף הקשה שהציק לנו מאד. לא היו לנו נעליים וגרביים והרגליים שלנו התנפחו בקור. המשגיחות הגרמניות האכזריות היו עטופות במעילי פרווה וצחקו לאידנו. קל היה להן לצחוק והצריפים לא הוסקו , העובדות היהודיות החלו לחלות , ומי שלא יצאה לעבודה נרשמה למשלוח של חולים ונשלחה אל הבלתי ידוע .
הגרמנים גם גייסו אותנו לחפירות מגן במחנה ולעבודות חפירה קשות. הרוח נשבה בעוז וחדרה לעצמות, ואנו נעולות קבקבים על עץ הוכרחנו לפסוע במצעד אחר המשגיחות . הן חבטו ,צווחו. הרגליים שלנו היו קפואות ופצועות .
ובכל זאת זכינו לצאת בסוף מעבדות לחרות. הגרמנים שחשו בקצם הקרוב הניחו מטעני נפץ מתחת לצריפים שלונו , אך הודות לצ'כים נשארנו בחיים.
כך עברו עלי ימי האימים של הכיבוש הגרמני וניצלתי למזלי מידי המרצחים.
מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.
