מאת : הדר גיל-עד, איריס ליפשיץ-קליגר ( 2024)
ישעיהו פויר בן ה־91 חי באשקלון, ועד לאחרונה בכל בוקר היה יוצא לשחות בחוף הים הסמוך לביתו וממשיך לעבודתו בתור מדביר (גם הרבה אחרי גיל פנסיה). ב־7 באוקטובר טיל פגע בביתו, אך הוא סירב לעזוב את אשקלון במשך כל המלחמה. "ראש העיר היה פה, הציע לי להתפנות לאן שאני רוצה. אמרתי שאני לא עוזב את הבית שלי ולא את העיר שלי", הוא מספר, "אני לא עוזב את הבית שלי בשום מחיר. אני לא אפקיר את הבית שלי. אני לא מפחד".
ישראל פויר היה ילד בן שבע בגליציה בתחילת המלחמה. אימו שלחה אותו לאחת החוות להסתתר, את אחותו שלחו למקום אחר. מאז שנפרדו דרכיהם של בני המשפחה לא פגש אף אחד מהן, והוא אינו יודע מה עלה בגורלן. הוא הסתתר ביער לגמרי לבדו. בכל פעם שהגרמנים התקרבו, הוא עבר ממקום מסתור אחד לאחר.
לאחר תקופה הצטרף לקבוצת פרטיזנים ביער. לארץ הגיע בגפו ב־1948. הוא למד בישיבת חברון, אך החליט מאוחר יותר להתגייס לגולני כשאמר למנהל הישיבה: "2,000 שנה חיכינו שיהיה לנו צבא, עכשיו יש לנו, לשם אני הולך". בעת שירותו הצבאי הגיעו ארצה חבריו ליער מפולין והקימו את בתיהם באשקלון. "לי לא היה לאן ללכת, אז הם הזמינו אותי לעיר. הם אמרו שכמו שהיינו יחד ביער, נמשיך להיות יחד באשקלון. אז השתכנעתי. זה היה ב־1953, ומאז אני כאן".
את רעייתו דינה ז"ל הכיר על חוף ימה של אשקלון. לשניים נולדו שני ילדים, שבעה נכדים ו־13 נינים. "אני הייתי בגולני. יש לי נכד שקיבל מצטיין רמטכ"ל. יש לי נכדה שהייתה קצינת חינוך של הדרום. אחרת שהייתה מצטיינת הגנ"א (ההגנה האווירית). אני שארית הפליטה, פליט אחרון. הם דור ההמשך, הם הניצחון האמיתי שלנו".
כשהוא מדבר על הטבח ב7 באוקטובר 2023 קולו רועד, אבל חשוב לו שיידעו שהוא לא מאבד תקווה. "אני מכיר את כל הקיבוצים מהתקופה שעבדתי כמדביר. זה היה צאן לטבח, שחטו אותנו. יש לנו עכשיו מדינה, ואמרו לנו שזה לא יכול לקרות פה. אני לא מצליח להבין את זה. למה הדם שלנו הפקר? כי אנחנו יהודים?"
לסיפור החיים המלא בכתבה משנת 2024
0
