אורי אדלמן , ילד יהודי בן 3 מול המקלע הגרמני

1971

ילדים במחנות ההשמדה שלא עבדו ורק צרכו, הומתו מייד עם גילוים. באותו יום גררו אותי, ילד בן 3, והעמידוני בשורה אחת עם קבוצה גדולה של נשים וגברים.

אלה היו “המנה היומית” של המועלים לגרדום. זכיתי לשתי הצלפות אדירות, אחת על גבי ואחרת על כתפיי, בגלל צעדיי הקטנים שלא עלו בקצב אחד עם אלה של שאר המובלים לשחיטה.

בעיקר הכאיבה זו שכרכה את עור השוט סביב לצווארי הצנום והוציאה את מעט האוויר שנותר בריאותיי מוכות השחפת.

פחד ובעתה אחזו באיבריי כשהבטתי לתוך לועה של מכונת הירי שניצבה על חצובה. לא נותר מקום בגופי שלא נתקף צמרמורות בלתי ניתנות לכיבוש.

ניסיתי לגייס את כל מקורות האומץ, הכוחות הפיזיים ועוצמות הנפש כדי לעמוד יציב, ולא הצלחתי. ליבי הלם בחוזקה הן מעוצמת רטט האיברים והן מחשש התפזרותם הקרובה על סביבתם, בשטף חלקיקים מתפוררים הנעים לכל כנפות הרוח.

הבטתי בחייל מאחורי הלוע המשחיר של כלי הירי ועיניי לא יכלו למוש ממנו. פתיתי השלג שעל קסדתו החזירו להכרתי את הקור העז.

לרגע נפגשו מבטינו ונדמה לי שראיתי תמיהה בעיניו, כמו רצו לומר שתינוק עומד כאן מולו לראשונה. פקודת האש נשמעה כצריחה חדה שהדיה המבעיתים הטילו אימה על כל שוכני היער.

הזיכרון האחרון שנותר לי מעולם החיים היה הרעש מחריש האוזניים של מכונת הירייה.

איני יודע כמה זמן חלף, אך ודאי היה לילה כששמעתי ממעמקי השאול את קולה הממרר בבכי של אמי. זעקתי בכל הכוחות שנותרו בי עדיין. לזוז לא יכולתי, שכן גופות קפואות כיסוני מכל עבר.

אמא שמעה את קולי והחלה להזיז את המומתים, שהיו מונחים עלי כמו תכריכים כבדים מנשוא. מתברר כי חצובת הירי, שהיתה בגובה ראשי, הצילה את חיי.

מלבד שריטה מדממת של כדור חולף שהשליכני אל קבר האחים, נותר הגוף שלם, אולי כדי לשמש פה ופרקליט לילדים שלא זכו.

ד”ר אורי אדלמן הוא מומחה למדעי החינוך

הד”ר אורי אדלמן הוא ניצול שואה, שעלה ארצה כשהיה נער, השלים 3 תארים אקדמאיים והפך לד”ר בתחום החינוך. הוא שימש מרצה באוניברסיטת בר אילן.

התחנך במעברות ובשכונות העוני של יפו, אך רוחו לא נפלה. שירת בצה”ל כקצין, רכש השכלה גבוהה באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת פיטסבורג בארצות הברית.

 מקור וקרדיט

אודות מאגר ילדים בשואה – מיזם תיעוד מקוון והייחודיות שלו

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *