הילד חזי קלוד , בן 4 , מוסתר לבדו בכפר צ’כי בתקופת השואה

164

מאתחזי קלוד (קלוד)

ארץ לידהצ’כיה

“אני חזי קלוד נולדתי בברנו שבצ’כיה בשנת 1939 בנם של ליצי והנס קלוד ונכד לארנסט ואלזה שטיינר ויוסף ולאה קלוד.

בחודש הולדתי פרצה מלחמת העולם השנייה וגרמניה פלשה לפולין, גרמניה דרשה לספח את חבל הסודטים כאשר בריטניה הסכימה לדרישה הגרמנית וחתמה על הסכם מינכן “הידוע לשימצה” לוויתור מצד צ’כוסלובקיה לדרישות הגרמניות כאילו למנוע מלחמה שלא נמנע

בסוף חודש אוגוסט (1939) פלשו הגרמנים לפולין וכמה חודשי אחר כך השתלטו על צ’כיה והקימו שלטון של פרוטקטורט “שמשמעותו שליטה במחוזות בוהמיה ומורביה”. פיטורי הממשלה הנבחרת וחיסול כל המוסדות הממלכתיים דמוקרטיים ומינוי פקידים משתפי פעולה .

מאותו פרק זמן החלו התנכלויות והצרת צעדיהם של היהודים הגבלת חופש תנועה. בשנת 1940 החלו הטרנספורטים “למחוזות המזרח בטענה לשיקום מחדש” דרך טרזינשטט שהיה מחנה ריכוז לדוגמא עבור הצלב האדום ותעמולה כוזבת של הנאצים – כמה טוב ליהודים. משם פונו למזרח פולין אושוויץ מנסק ומקומות נוספים ברוסיה הלבנה.

כל יום התווספו צווים חדשים להתייצבות במקומות כינוס באזור תכנת הרכבת של ברנו .הוריי נכנסו ללחץ וחיפשו מקום מסתור לעבור את התקופה הקשה הזאת שתיהיה קצרה ביותר. מצאו מקום בכפר קדרים זברצלאבץ, שהיה מרוחק מברנו כשעה וחצי נסיעה ברכבת ועוד כשעה מתחנת הרכבת בכרכרת סוסים עד לבית המשפחה ששמשה למסתור, לא ניתן להסתיר את כל המשפחה כך, רק אני נשארתי במסתור בזהות בדויה של בן משפחה.

שם החל תהליך הסתגלות שלי וההכרה המשפחה, התיידדות איטית עם ילדי השכנים ולשמור בסוד את הסיבה האמתית להצטרפותי למשפחת שמרדה. הכרת הסביבה בית המלאכה ליצור קרמיקה. במה אפשר לגעת ובמה לא ממה להיזהר לא לעשות נזק ולא ליפול לבריכות החמר ולא להתקרב לאורבת הסוס. להכיר את הדרך למחצבות החמר והחורשות סביב, ולדעת לזהות את פירות היער ומה כדי לזלול ומה לאסוף. באמצע הכפר זרם נחל שהילדים היו דגים בו והם היו מיומנים בדייג ואני העירוני לא הצלחתי לדוג אפילו דג פורל קטן אחד והייתי מאוד מאוכזב. בתקופה שהיה יותר קריר והיה קשה להיכנס לנחל הילדים ארגנו אופניים ולמדתי לרכב על אופנים מתחת לרמה ולעבור על גשרונים מעל הנחל שנדרש אז אומץ רב. לא פעם נפלתי.

בימי ראשון התקיימו טקסים בכיכר ליד הכנסייה כשהצבא הגרמני מביא תזמורת קטנה שנקראה קנון גולש שזה נגרר של סירי בישול עם ארובה גבוהה והיו מחלקים לילדים מרק ולחם וסוכריות ובתום הארוחה והמשחקים בנשק וברכבים שלהם. אז היו מתחילים לשאול את הילדים שהיו במפגש הזה האם הם זוכרים את החייל שהיה מתופף בתוף או את הנגן באקורדיון והיו מספרים לנו שאנשים זרים גרמו לכך שהם לא אתנו… ומי שיודע על אורחים לא מוכרים שהתארחו בביתם או אצל השכנים.

עזרנו להכין פירות יבשים (תפוחי עץ אגסים שזיפים שחורים) שהפירות היבשים שהיו מיובשים בגגות מתחת לרעפים. וגם למדנו להכין מלכודות לארנבים ולחוגלות כדי להשיג מזון. התקופה הזאת הייתה קשה וכל המזון שיוצר על ידי החקלאים השכנים הוחרם ונשדד על ידי החיילים הגרמניים. בתקופה זאת של מחסור ורעב. תמיד חלמתי הרבה על הוריי שהם מביאים לי מטעמים ועוגיות שאהבתי ולא הבנתי למה הם לא נמצאים איתי כמו ילדי הכפר האחרים שחיו עם כל הוריהם.

לקראת החורף של השנה האחרונה אסרו עליי להסתובב לבד ללא השגחה של הבת הגדולה של המשפחה . לאחר שהתחילו להפשיר השלגים נשמעו יותר ויותר דיבורים על סיום המלחמה, נראו יותר ויותר להקות גדולות של מפציצים שלמדנו לזהות לפי רעש המנועים ונשמעו גם הדים של הפצצות ופיצוצים גם התנועה של רכבים גרמניים עברו דרך הכפר. יום אחד ארזו לי תרמיל והלכנו ברגל לכפר אחר ששם חיכינו לאוטובוס שאיתו ניסע חזרה לברנו לפגוש את הוריי כששאלתי למה לא חוזרים ברכבת שאהבתי לנסוע בה, אמרו לי שאין עכשיו רכבות ובגלל ההפצצות זה מסוכן התאכזבתי כשהגענו לתחנת האוטובוסים בברנו והוריי לא היו שם אז היא הסבירה לי קוויאתה בת המשפחה שליוותה אותי שנפגוש את אמי בדרך לכיוון הבית. הייתי מאוד נרגש מכייון שהרבה זמן לא ראיתי אותה וגם כעסתי שהיא לא באה לבקר אותי. אז אחרי זמן קצר נפגשנו והלכנו עד שהחשיך וחזרתי סוף סוף הביתה.

קיוויתי לפגוש את אבי שלא ידעתי מה קורה איתו ולשאלותיי אמרה לי אמי שהוא כנראה יחזור כשתיגמר המלחמה הסופית. ההפצצות הלכו וגברו וכל יום היינו יורדים למקלט גם ביום וגם בלילה הפיצוצים ששמענו היו מיום ליום מפחידים יותר והאזעקות נעשו בלתי פוסקות והשהיה במקלט היתה רצופה במשך ימים שלא נראו לי עוברים ויהי לזה סוף .עד שהיגיע מכר של  דיירי המקלט והודיע בשמחה שהלחימה בברנו הסתיימה! אז יצאנו בזהירות החוצה לרחוב וחשכו עיני. הרחוב היה מלא ברעפים וזכוכיות חלקי חלונות והמון ארגזי תחמושת פגזים ופצצות והרבה חיילים עם דגלים אדומים של הצבא האדום חלקם שיכורים וחלקם עצובים ובוכים ופתאום אנחנו רואים שחיילים יורים לכיוון השמים כי הגיעו מטוסים גרמניים ואני זוכר שמאוד נבהלנו ורצנו לכיוון המקלט שהיה בתוך הבית ואז אחרי שעה הלכנו לדירה שלנו לראות עם יש נזקים ואם הדירה לא נשדדה. לשמחת אמי, הכל היה בסדר אפילו הממתקים האהובים שלי נמצאו.”

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *