הנער זנק מאור , בן 17, בצעדת המוות (2)

109

מבוא

זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) ,היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב של הפלמ"ח.

זנק מושקוביץ באתר הפלמ"ח

הנער זנק מאור , בן 17, בצעדת המוות (2)

האביב הגיע . אפריל 1945 . הוא נותן אותותיו על כל צעד ושעל. אנו הולכים מאות קילומטרים . אנו חוצים שדות, יערות , חורשות. בין הצועדים אנחנו חמישיה בלתי נפרדת , בני אותו גיל , צעירים ותוססים. עברנו כל אותה דרך במחנות הריכוז יחד , עזרנו זה לזה. אחים היינו בצרה וברווחה. עכשיו אנחנו הוגים במשותף בעתיד הנעלם שלפנינו.

אנו מוסיפים לשרך רגלינו בצעדה על קיבה ריקה . לחם לא ניתן לנו זה ימים. אנו עוברים בשדות , וכל מה שבא לידים טוב הוא לאכילה : צמחים , שרשים , עשב , והנה ימות המשיח- גם אנשי הס"ס , שומרינו , רעבים כומונו. בעברנו בכפרים זורקים איכרים תכופות פרוסות לחם לתוך שורותינו. אנשי הס"ס חוטפים את הלחם מידנו, ומכלים אותו בבליעה בבת אחת. הם נעשו מתחרים רציניים ברדיפה אחר פרוסת לחם.

בתוך כך גילינו תושיה, בניסיון למצוא מזון לעצמנו  היינו חופרים מתחת לערוגות בשדות הזרועים תפוחי אדמה, ומוציאים תפוחי אדמה שנזרעו לא מכבר. הגרמנים עשו עצמם כמעלימים עין . היינו מבשלים את תפוחי האדמה "על יבש" , כיצד ? היינו שמים אותם בפח, שופכים בתוכו חול , ושופתים אותו על אש. כעבור דקות אחדות היו לנו תפוחים מטוגנים. אז היו מופעים שותפינו החדשים , השומרים הגרמנים שלנו, ומחרימים את חלק הארי של המאכל בשביל עצמם. גם זו לטובה. אילו נתפסנו בעבירה כזאת כמה שבועות קודם לכן, היו מחסלים אותנו במקום . ואף על פי כן לא הפכו הגרמנים את עורם כלפינו. להיפך, במהלך הצעדה הם נעשו יותר אכזריים. בלילות היו מלינים אותנו בדירי חזירים כאשר אנו מנסים להירדם שם רעבים.

צעדת המוות נמשכת. אנו עוברים על גשר. מתחת לו תהום עמוקה ובתחתיתה פלג זורם ומבהיק כסרט מוכשף בעין השמש. כמה אסירים קופצים בזינוק ממסעד הגשר לתוך הפלג שלמטה. אחריהם קופץ עוד אחד ועוד אחד. גובה של עשרות מטרים מפריד בינם לבין החופש המיוחל. הגרמנים יורים בהם ברחפם באוויר. אין סיכוי שאחד מהם יגיע למטה בלי ריסוק איברים. אפשר שקפצו אל התהום , משום שקצה נפשם בחיים.

על פנינו  עוברת עגלה עמוסה אספקה צבאית , ובתוכה ארבעה חיילי הוואהרמכט . אלו חיילים סדירים , שלא כאנשי הס"ס, אני אומר בלבי. הם אולי סובלניים יותר , אולי  יהיו אנושיים יותר כלפינו. אחד מהם קורא לי לגשת אליו . בעמדי לידו , הוא שולף את אקדחו מן הנרתיק ומצמידו אל רקתי, לקול צחוקם של החיילים ואנשי הס"ס. "האם לירות בך , חזיר יהודי ? " שאל, ומבלי לחכות לתשובתי , אני שומע נקישת הבריח על האקדח. הגרמנים מתפקעים מצחוק . הפחידו את ה"יהודון" , ואני עומד דומם ודמי רותח בקרבי. אך חלילה לי מלהגיב תגובה כלשהי. מילה אחת אם אוציא מפי , יירה בי החייל ואהיה מחוסל.

ממשיכים לצעוד. לפתע יריה. להקת ציפורים נמלטת מן השדה . עוד אחד מאתנו חוסל. שיירת האסירים , חסר אחד , צועדת הלאה.

מקור וקרדיט:

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *