זיכרונות יהושע (אולק) הס כנער מתקופת גטו לבוב  

89

מתאר אולק:

"התחיל רעב, הייתה חלוקת מנות מזון. ליהודים כמעט שלא הייתה. התחילו חטיפות.

למעשה, מי שיצא, כשיצא לאן שהוא לחפש מזון או לפגוש מישהו או לבדוק משהו, כשחזר כולם בירכו על כך שהצליח לחזור. איש לא היה בטוח ברחובות".

גם בביתו של אולק לא היה מה לאכול. אז איך הסתדרו?

"קודם כול, כל מה שהיה בבית הוחלף באוכל – סדין, אופניים שהיו לי… אם היה לאימא איזה תכשיט… איש לא ידע כמה זמן נצליח בצורה כזאת להחזיק מעמד.

חוץ מזה, הייתה לי דודה שהייתה תושבת לבוב, ומצבם היה יותר טוב, מפני שהם בכל זאת היו תושבי המקום ולא פליטים, והיא כמה שיכלה עזרה לנו גם כן. בסך הכול המצב היה של כמעט רעב, כמעט, זאת אומרת כמעט צום…"

במצב הזה החליט אולק לצאת לחפש עבודה. גם כדי שיוכל לתרום למשפחה וגם כדי

לקבל תעודת עבודה. תעודת עבודה היוותה הגנה כלשהי.

העבודה הראשונה של אולק הייתה בגן ירק פרטי, רחוק ממקום המגורים. הוא עבד כגנן בשכר זעום, אבל לפחות הייתה לו תעודה המעידה על כך שהוא עובד בעבודה פרודוקטיבית.

אולק היה בן שמונה עשרה כשחווה לראשונה, על בשרו, את האכזריות הגרמנית.

זה מה שהוא תיאר:

"יום אחד, כשחזרתי מהעבודה, זה היה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ראיתי תור ללחם לפני מאפייה. נעמדתי בתור, וברגע מסוים הופיע שם מיליציאנט אוקראיני.

למעשה אלה היו אנשים שהם חצי שוטרים. לא היו להם מדים. היה להם רק סרט עם הצבעים האוקראיניים עם איזשהו סמל, והוציאו את היהודים מהתור והובילו אותנו. בתור פרס, הרשה לנו בלי תור, קיבלתי חצי כיכר לחם, אבל לקח את כולנו, הוביל אותנו לקומיסארייט. שם כבר חיכתה קבוצה נוספת של יהודים.

אחרי זמן מה הובילו אותנו בסך, בכיוון. אז לא ידעתי לאן. בכל אופן, כעבור זמן התברר שהובילו אותנו לכיוון שדה תעופה 'סקלינוב', זה היה מחוץ לעיר, מרחק של כמה קילומטרים. היו כמה מיליציאנטים )אוקראינים( עם נשק. אנחנו היינו כמה

עשרות… כאשר הלכנו איזה זמן כבר, התקרבנו לאיזשהו שדה. מרחוק ראינו כמה מבנים. באותו שדה הייתה תעלה, גשרון על התעלה וכשאנחנו התקרבנו, ראיתי גרמני רץ לכיוון הגשרון עם שוט, וכל מי שעבר על הגשרון קיבל קללות ומכות. בסוף התקרבנו לאותו גוש בניינים, זו הייתה איזו אחוזה, ושם היו כבר יהודים. והם עשו איזה עבודות ניקוז… ואנחנו גם כן הצטרפנו לעבודה הזאת. עמדו בצד גרמנים עם  מקלות, עם שוטים, בצד עמד אחד, אם מישהו התרומם – הוא ירה מעל לראש…"

בשעת ערב אספו את כולם, לקחו מחלק מהאנשים את המסמכים, הודיעו לאנשים שמחזירים אותם ללבוב והורו לכולם להתייצב למחרת בבוקר במקום. הם איימו כי אם לא כולם יתייצבו, אלו שנלקחו מהם המסמכים יוצאו להורג.

המפגש האכזרי הזה הבהיר לאולק שהוא חייב למצוא עבודה אחרת, שתגן עליו. דרך מכרים מצא עבודה בתחנת דלק של המשטרה הצבאית הגרמנית. העבודה, תדלוק מכוניות גרמניות, הייתה במשמרות של שתים עשרה שעות, יום ולילה. מקום העבודה היה רחוק מהבית, ואולק נאלץ לנסוע בחשמלית, דבר מסוכן כשלעצמו, כי החיילים הגרמנים היו עולים לרכבות ומורידים מהן את היהודים.

אבל לעבודה היו יתרונות. ראשית, לאולק הייתה עכשיו תעודה רשמית שהוא עובד במוסד צבאי גרמני. שנית, בעבודתו בתחנת הדלק הוא הצליח לעזור לקיום המשפחה.

בתחנת הדלק היו דלק ובנזין בשפע. מדי יום אולק היה ממלא בנזין בפחית שנפחה שניים וחצי ליטר, לוקח הביתה ומביא לאימו. לולה הייתה מחליפה את הבנזין בלחם.

זה היה חשוב מאוד. כך זה נמשך תקופה מסוימת עד שחבר שעבד עם אולק הזהיר אותו שמישהו הלשין עליו.

ואכן, חיילי הגסטאפו הגיעו לתחנת הדלק לחפש את אולק. למרבה המזל, הוא לא היה באותה משמרת. בימים הבאים אולק נאלץ להסתתר. ברור שלעבודה בתחנת הדלק כבר לא יכול היה לחזור. תקופה ארוכה הוא הסתגר בבית מחשש שהגסטאפו מחפש אחריו.

סיפור חייו המלא בספר דיגיטלי בעברית 

באדיבות הבן Shmulik Hass

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.