חגיגת" בר מצווה שלי במחנה הריכוז אושוויץ

208

מאתאביגדור נוימן

נולדתי בי"ז אב תרצ"א (1931)  להורי מנחם מענדל וביילא נוימן, משפחה מכובדת בחסידות סאטמר בעיר סייליש – עיר נפה בדרום קארפאטורוס, אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם העיר נחשבה חלק מצ'כוסלובקיה –  אבי היה אחד מראשי הקהילה. לכן כשהאדמו"ר מסאטמר היה בא להתארח בעיירתנו הוא היה לן אצלנו. היינו שבעה ילדים: אחותי, האלתר (נערה) ציפורה, נפטרה עוד בבית מדלקת קרום המוח.

בגיל ארבע התחלתי ללמוד ב"חיידר", ובמקביל הלכתי לבית הספר הממלכתי. בבוקר למדתי בבית הספר, ובצהריים הלכתי ל"חיידר".

במוצאי שמיני של פסח (בחו"ל חוגגים יומיים) תש"ד 1944 נשמעו דפיקות חזקות בדלת, הנאצים יימח שמם התייצבו בבית ואמרו: "תוך שעה עליכם להתפנות מהבתים ולהגיע לרחבה של בית הכנסת הגדול". משם הובילו אותנו לגטו סייליש. התגוררנו בצריף קטן עם עוד משפחה, היה ממש צפוף. אבא לא היה אתנו, כי הוא היה  אחד מראשי הקהילה ועינו אותו במקום אחר.

לאחר כמה שבועות לקחו אותנו ברכבת של בהמות. מאה אנשים בכל קרון במשך שלושה ימים ושלושה לילות,  עד שהגענו לאושוויץ. את אמי ושלושת אחיי הצעירים  לקחו לצד ימין. אותי ואת אחי, אחותי ואבא שלי לצד שמאל. הם אמרו לנו, שיותר מאוחר נפגוש אותם. אחר כך התברר שלקחו אותם ישר לתאי הגזים.

במיון לעבודה שאל אותי הקצין בן כמה אני (הייתי בן פחות מ-13) אמרתי שאני בן 16. שיקרתי! הוא גם שאל מה אני יודע לעשות, אמרתי שאני טוב במכניקה, למרות שלא היה לי מושג בזה וגם היום אין לי!!

בראש השנה עשו את הסלקציה הראשונה – הפרידו בין מי שיכול לעבוד ובין מי שלא. מי שלא נמצא כשיר לעבודה נלקח לצריף. ובלילה לקחו אותם לתאי הגזים. אני, ב"ה, ניצלתי מהסלקציה הזו.

מעבר לגדר היה מחנה בנות. שם מצאתי את אחותי, רחל סימא. מפעם לפעם היינו מתקשרים בצעקות. יום אחד בישרתי לה: "היום בר המצווה שלי"! אחרי המלחמה  היא סיפרה, שאת הרגע הזה היא לא תשכח כל ימי חייה.

במחנה שלנו היה יהודי צדיק בשם סיני אדלר, שלימים היה רבה של העיר אשדוד ונשא בעוד תפקידים חשובים כאן בארץ. סיני ניגש אלי באותו יום ואמר לי: "בוא אתי". קבוצה של אסירים יצרה חומת מסתור אנושית ואני הנחתי תפילין באושוויץ ביום הבר מצווה שלי…

אחרי זמן מה העבירו אותה למחנה אחר.

ביום כיפור עשו את הסלקציה השנייה. ובה כבר נאמר לי, שאני לא יכול לעבוד יותר ושלחו אותי לתאי הגזים. ואז בדיוק נכנס מנגלה, יימח שמו, ואמר שצריך להחזיר כמה בחורים מתוך רשימה שהוא הקריא. ובה הופיע גם השם שלי וכך ניצלתי.

בשמחת תורה הייתה הסלקציה השלישית. וגם שם הייתי בין אלה שנשלחים לתאי הגזים. שמו אותנו בצריף. לפני שהלכנו לתאים החלטנו לברוח. הגרמנים תפסו אותנו והובילו אותנו  לתאים. באמצע הדרך, באורח פלא ממש, הגרמנים התחרטו.

בתאריך 18 בינואר 1945 פירקו את מחנה אושוויץ והתחילו את צעדת "החיים". שלושה ימים ושלושה לילות צעדנו ללא אוכל וללא מים. בחוץ שרר קור מקפיא של מינוס ארבעים מעלות, ועל בשרנו היה בגד דק בלבד, מי שיצא מהשורה או נח לרגע ירו בו מיד.

לאחר מכן לקחו אותנו ברכבת למחנה מטהאוזן באוסטריה. כעבור שעות אחדות עשו צעדה נוספת של שלושה יממות. לא היה לי יותר כוח והתיישבתי. לפתע התקרב אלי הקצין הנאצי עם רובה שלוף, וכמו קסם נזרעו בי כוחות חדשים והמשכתי ללכת. הגענו למחנה שהיה בתוך יער. כעבור כמה זמן הגיע צבא אמריקה והגרמנים ברחו.

האמריקאים  שיחררו אותנו ואז עשו רישום לאן כל אחד רוצה לחזור. אני רציתי ללכת בחזרה לסייליש (עיר הולדתי). כי כך אמר אבי ז"ל שמי, שישרוד את המלחמה יחזור לשם. שם פגשתי את אחותי סימא רחל.

במהלך המלחמה העיר סייליש נכבשה על ידי הצבא האדום הרוסי. וכידוע, המצב ליהודים שם לא היה מזהיר. לכן הדוד שלי, הערשי, ששמע שאנחנו בין החיים, הגיע אלינו ולקח אותנו לבודפשט. שם הוא שם אותי בפנימיית בני עקיבא ואחותי נשארה אתו. חליתי ובעקבות זה אחותי הצטרפה לפנימייה. שם שהינו עד שעלינו לארץ ישראל.

הגענו לצרפת, שם ריכזו אותנו, ומשם עלינו לאנייה. באנייה היינו רשאים לשהות  רק בקומה התחתונה, כדי שהבריטים לא יראו אותנו. הבריטים אז שלטו בארץ ולא אפשרו לנו להיכנס לארץ. וכשהגענו לארץ, הבריטים תפסו אותנו ושלחו אותנו לקפריסין. שם שהינו שמונה חודשים.

באותה תקופה הבריטים עזבו את הארץ, בעקבות ההחלטה של האו"ם על הקמת מדינה ליהודים בכ"ט בנובמבר 1947. וכך בגיל 16 הגעתי לארץ. אני הלכתי לישיבה ואחותי לקיבוץ. בהמשך התגייסתי לצה"ל והשתתפתי ב4 מלחמות שם הכרתי את אשתי רבקה. התחתנו ונולדו לנו: 2 ילדים 7 נכדים ו-34 נינים. ב"ה!!

בר מצווה באושוויץ

סבי מלווה קבוצות בביקורם במחנות. באחד המסעות הללו, בקיץ בשנת התשע"ט, עם קבוצה של כ-200 קציני צה"ל, הם החליטו לחגוג לסבא בר מצוה באושוויץ לאחר ששמעו ממנו כיצד הניח תפילין ביום בר המצוה שלו, בהיחבא.

מקור וקרדיט :

הקשר הרב-דורי, מאגר סיפורי מורשת

0

תגובות

  • נפלא!
    לפני עשרים שנה זכיתי להכיר את הרב סיני אדלר וללמוד אצלו במבשרת ציון. בכל שנה ביום השחרור שלו מהמחנה הוא עורך סעודת הודיה לכל משפחתו ולמכריו.

    חן ינאי 10 ביוני 2020 19:11

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *