ברגן-בלזן היה אזור שלם של מחנות מכל הסוגים. היו בו מחנות שבויים , מחנות השמדה, וכן מחנות ל"סוגים" אחרים של אנשים. המחנה "שלנו" לא היה מחנה השמדה, היות שהובאו אליו אנשים שהיו מיועדים להחלפה, אבל היה מחנה עבודה מפרך . כל המבוגרים במחנה זה הלכו יום-יום לעבודה, ושם לא חסרו מכות, צעקות, השפלות והתעללויות. אני כילדה בת 10 לא יצאתי לעבודה.
הילדים אמנם לא הוכרחו ללכת לעבודה, אולם מעיסוק אחד קבוע , יומיומי , שהיה לכולם, גם הם לא היו פטורים. לא הם, ואף לא החולים והזקנים ביותר. כוונתי למיפקד היומי, הAPPEL הידוע לשמצה, שהיה נהוג בכל המחנות. זה היה אחד האמצעים , אשר דרכם נתנו הגרמנים פורקן ליצירהם הסדיסטיים. מיפקד זה אף שימש להם המחשה יומיומית להראות לנו עד כמה אנו בידיהם.
המטרה המוצהרת של המיפקד היתה : לספור אותנו, שמא הצליח מישהו לברוח מן הגיהנום. אולם למעשה היה המיפקד אחד מאמצעי העינוי, ההשפלה והשבירה הקשים ביותר בכל מחנות הריכוז וההשמדה. וכך התבצע המיפקד.
כל בוקר בשעה שש , היינו צריכים להתייצב ב"כיכר המיפקד" ולהסתדר לפי הצריפים בחמישיות. ואולי ינסה הקורא להפעיל את דמיונו, ולתאר לעצמו את כל האנשים, בכל הגילים והמצבים, לאחר יום קודם של סבל ועינוי, לאחר ליל בלהות בצריפים הדחוסים, המזוהמים והחשוכים, סוחבים עצמם בדיוק בשעה היעודה ( חלילה לאחר!), , עדיין בחושך, בקור , בגשם ובשלג- למעמד המשפיל והרסני של המיפקד. והם היו באים לספור אותנו.
מתי ? כמה זמן אחרי שעמדנו שם שוחררנו? – זה דבר שכבר נתון היה לחלוטין לשרירות לבם הרע של הגרמנים העושים במלאכה. בדרך כלל הם לא היו ממהרים… שעות על שעות הם היו נותנים לנו , המבוגרים , הזקנים וגם הילדים , לעמוד שם , שמונה , תשע ואפילו 12 שעות, והיו מקרים שבהם עמדנו יום שלם!
היו גם מקרים שבהם קראו לנו למיפקד כמה פעמים באותו יום, והכול בהתאם לרצונם הרע ומצב-רוחם של הגרמנים באותו יום ובאותה שעה. ומי יודע , אילו סיבות פרוזאיות היו משפיעות על אותו מצב רוח של הגרמני, שתוצאותיו היו כה הרות גורל בשביל העומדים במיפקד. הרי הגרמנים גרו במקום עם משפחותיהם, ומי יודע, אולי בדיוק באותו בוקר התקוטט הגרמני הממונה על המיפקד עם אשתו.
המיפקד היומי לא בוטל מעולם בשל תנאי מזג-אוויר. הוא היה מתקיים בגשם שוטף , בקור מקפיא, בשלג כבד ובבוץ טובעני- תופעות שכיחות למדי בחודשי החורף הקשים של צפון מזרח גרמניה, האזור שבו נמצא המחנה. וכל זאת, כאשר מצב הגוף ומצב הלבוש הלכו והידלדלו מיום ליום. מעט הבגדים שהבאנו איתנו הלכו ונתבלו עם חלוף הזמן. וכל הזמן היה הקור חודר דרך הבגד הדל והבלוי לתוך הגוף הרזה והמרעב.
אבל גרוע מכול היה מצב הרגליים! אלו היו קופאות והופכות לאבן, ושום סוג של נעליים, ואפילו מגפיים מרופדים, לא היה בכוחם למנוע מן הקור לחדור פנימה.
כאשר סוף סוף הואילו " האדונים הנכבדים" , גרמנים להגיע למיפקד אז היתה משתררת דומיית מוות כאשר הם התקרבו עם הכלבים. הם אהבו לנוע בין השורות עם הכלבים ולהשפיל כל פעם מישהו אחר בעזרת הכלבים האימתנים.
לאחר סיום הספירה במיפקד שאני השתתפתי בו, כלומר , מיפקד אלה הנמצאים במחנה במשך היום, משום היותם קטנים מדי או זקנים מדי בשביל ללכת לעבודה, או שעבודתם בתוך המחנה- צורף המספר שהתקבל לסכום מיפקד העובדים, שנערך עוד יותר מוקדם בבוקר לפני היציאה לעבודה, ואפשר לתאר כמה מוקדם זה היה , וכן צורף בספירה מספר החולים , שלא יכלו בשום אופן להגיע למיפקד – ומספר המתים, ואוי לנו, אם הסכום הכולל מכל הגורמים הללו לא היה מתאים למספר שהיה צריך להיות, לפי חשבונם, באותו יום או שבאמת היה חסר מישהו , הרי היו כמה ניסיונות בריחה בודדים מהמחנה. זו היתה הסיבה הטובה ביותר לתת לנו לעמוד שעות על גבי שעות עד שהחסר היה נמצא ! או הטעות נמצאה. ומאחר שהיינו המיפקד היומי האחרון ועם עמידתנו לא היו מפסידים שום דבר בהספק העבודה, לא היו משחררים אותנו עד שהבעיה היתה באה על פתרונה. הם , הגרמנים, היו הולכים , ונותנים לנו לעמוד שם בקור כמה שרצו , עד שבאיזשהו שלב מאוחר של היום , היה בא מישהו להודיע על שחרור המיפקד .
פעם באחד המיפקדים הארוכים לא החזקתי מעמד ואיבדתי את הכרתי.
בכל מיפקד ארוך היו ילדים וזקנים מתמוטטים בין השורות.
רק לקראת סוף המלחמה התרופפו מעט הסדרים לגרמנים כי באותו זמן כבר היו לגרמנים דאגות אחרות מאשר לספור שוב ושוב את היהודים.
מקור וקרדיט :
יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992
0
