"מי מן הילדות הקשישות תוכל לרחוץ ילד פעוט", קטע מהספר "מאה ילדים שלי" – לנה קיכלר

131

"הלכתי הביתה בעיניים דומעות. הלכתי מכיכר-השוק דרך רחוב דלוגה, הרחוב הארוך והאפל. עד עתה הייתי נמנעת תמיד מלעבור שם, וידעתי היטב מפני מה… ידעתי כי במפנה של הרחוב הזה, ממול תחנת החשמלית, עומד בית נורא, הוא בית "הוועד היהו די" בקראקוב, ובו סובבת ונוהמת כל היום טחנה של רוח… והיא טוחנת את צערם וצרותיהם של שרידי המלחמה היהודיים. נמנעתי מלעבור לפני הבית הזה, משום שלא היה בכוחי לשוב ולחיות בתוך מהומה סיוטית של הסבל היהודי המרוכז בין הקירות האלה."

אבל עכשיו נשתנה משהו בקרבי, והלכתי בדרך ההיא…

פתאום נתעוררה תנועה לפני פתח השער. מישהו פרץ במרוצה מבפנים, וצעק משהו בקול. בהמון באה חיות, הכול התחילו צועקים ומודיעים זה לזה וממהרים להיכנס בשער. הבחנתי רק במילה אחת: "רשימות,."

מישהו הופיע בחלון של קומה ב', והתחיל מכריז ומודיע בקול רם:

– רשימות

הגיעו! באו! רשימות של ניצולים חדשים מבוכנוואלד וממאוטהאוזן! עכשיו קמה אנדרלמוסיה גמורה. כולם יחד התחילו נדחקים אל השער.

כבר עמדתי סמוך לשם גם אני, להתבונן מקרוב אל המתרחש כאן. פתאום הגיע אליי, מבעד לצעקות ולמהומה, קול בכיו של ילד. תחילה חלוש, ואחר מתחזק. ומיד נתברר, שלא קול אחד הוא הבוכה אלא כמה קולות, וצוויחה דקה ילדותית השמיעה מילה אחת: הרגל!

מיד נדחקתי ונכנסתי פנימה, ומצאתי ילדים בוכים במעבר. הם היו ארבעה, כולם בנים. שלושה מהם באותו גובה בערך, כבני שלוש, ואילו אחד צעיר יותר בהרבה, והוא שכב על רצפת האבן בתון שלולית שתן. ראשיהם היו מגולחים עד לעור, הם החזיקו זה את זה בכותנותיהם המרוטבות, וכולם בכו יחד. אחד מהם, שחור ומלוכלך ביותר, החזיק ברגלו וצעק בבכיו:

– הו, כואב ! מאוד כואב !

מראיהם היה נורא. היו להם מורסות מוגלתיות על הראש, ידיהם ורגליהם היו ככפיסים יבשים, ורק כרסם הייתה נפוחה. את פניהם אי-אפשר היה לראות היטב, כי הדמעות ומיץ-האף הירוק כיסו אותם.

ניגשתי אל אישה אחת במטפחת ושאלתי : מי הם הילדים האלה ?

– אינני יודעת – השיבה לי – הם עומדים פה ואינם מניחים להזיזם ממקומם. רציתי להכניס אותם אל הוועד, אבל התחילו לצרוח, כאילו רציתי לדחוף אותם לתוך התנור…

– מישהו השליך אותם פה – נענה ואמר יהודי אחר בעברו – זה היה מישהו ממנזר.

***

נשארתי לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם ? הם התרוצצו על-פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה, הרביצו זה בזה, וסחבו בשערות, ולאחר שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא – אף-על-פי שלא היה בפינות האלה שום דבר שאפשר היה להסתתר מאחוריו. בחדר לא היו שום רהיטים מלבד שולחן ארוך, כמה ספסלים שאינם עומדים ביציבות וכמה כיסאות פיסחים. בפינה אחת מוטלות היו על הרצפה כמה שמיכות מלוכלכות, ובשמיכות האלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה במחנה…

עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק !" ילדה קטנה סרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, סרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק !" נער קשיש ממנה דחף אותה מעליי והתחיל בודק את כיסיי, כשהוא מושך את מעילי בכל כוחו למטה. רציתי להוציא מידיי את הילד המוטל על זרועי בלא תנועה ולהניחו באיזה מקום, אבל לא יכולתי לצעוד צעד אחד קדימה, כל סבוני הילדים. הם נפנפו לפני עיניי בסיריהם הריקים, וצעקו בכל כוחם: "מרק! מרק!"

… לאט ובלי חיפזון, בלטפי את ראשי הילדים המכוסים פצעים ומורסות, נדחקתי ועברתי עם פלוש שלי את קרן-הזווית, ושם הנחתי אותו על שמיכה. אחר כך פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אליי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק"? אבל שום ילד לא שלח אליי יד… הילדים לא ידעו מה אני רוצה מהם. לא ידעו מה זה לשחק… "ובכן" אמרתי להם, "נשב יחד עם השמיכות, ואני אספר לכם מעשייה. פעם אחת היה מלך גדול…" אבל הילדים לא הקשיבו.

– לאכול! לאכול! – הפסיקו את דבריי – לחם תני לנו! מרק! מרק!

פילסתי לי דרך בין כל הנדחקים בחצר והתחלתי רצה בכל כוחי הביתה. מאז שגרתי בקראקוב לא רצתי הביתה מהר כל כך. תמיד הייתי גוררת רגליי כזקנה, ועתה הייתי קלת-רגליים וזריזה. בחנות קטנה, לא הרחק מן הבית, קניתי כמה כיכרות-לחם ב"שחור".

..אך נכנסתי, נתגלו לעיניי שנית אותה ערבוביה ואותו לכלוך, ואותם הקולות והצווחות החרישו את האוזניים. לא האמנתי שאצליח להתגבר על המהומה הזאת. אבל מיד העליתי על דעתי את כוח-הקסם הצפון עמי בילקוטי.

ילדים! – צעקתי בקול רם. – הבאתי לכם לחם!

הילדים הביטו בי תחילה באי-אמון, אך מיד ניגשו כמה מהם אל ילקוטי, והתחילו ממשמשים בו. שמתי את הילקוט על השולחן, פתחתיו והראיתי מה שיש בתוכו. אותו רגע התחילו הילדים נדחקים ונדחפים אליי בכוח.

– מי שיתיישב על השמיכה בשקט, הוא יקבל ראשון – הכרזתי.

כל הילדים מיהרו להתיישב על השמיכות. פקדתי שיהיה שקט. בחרתי שתי ילדות קשישות לעזור לי, והתחלנו מחלקים לילדים את הלחם. אוי לעיניים שראו באיזו רעבתנות בלעו המסכנים את פרוסותיהם. בהרף-עין אחד נעלמו הכריכים. אחדים החביאו חלק מפרוסתם האכולה מתחת לכותונת וצעקו: אני עוד לא קיבלתי!

– בבקשה, גברתי, היא חטפה לי את חצי הפרוסה מן הפה! – קבלה נערה אחת.

– בשביל כל הילדים יש עוד פרוסה שנייה! – הרגעתי אותם – אכלו לעט, כל אחד יקבל עוד! ואחר-כך דברים מתוקים! במקום לאכול מהר כל-כך, מוטב שתביטו ותראו מה יש על הלחם. לא כל אחד יש לו אותה מריחה , רק עכשיו התחילו הילדים פותחים את כריכיהם ומציצים פנימה:

– הו, לי יש ריבה מתוקה!

– ולי יש חמאה לבנה !

– ולי יש חמאה צהובה עם פירורים (שומן עם שוויסקים).

– תן לי פירור אחד, ואתן לך ללקק פעם אחת את הריבה שלי – התחיל מקח-ומחלף ביניהם.

– כל ילד יאכל את לחמו שלו, ואל ייגע בלחמו של אחר! – הכרזתי – ומי שיהיה ילד טוב, יוכל בעצמו לבחור לו את הפרוסה הנוספת באיזו מריחה שירצה. הילדים התאמצו להיות "טובים". הרשות לבחור הייתה עניין חשוב; כדאי היה להתאמץ למענו. לבסוף נגמרה האכילה והתחילה חלוקת הממתקים. הילדים נרגעו מעט. הם החזיקו עתה את סוכריותיהם בפיהם ומצצו לאט ובנחת, שתספקנה לשעה ארוכה.

אותה שעה, הושבתי על ברכיי בזה אחר זה את הילדים הרכים ביותר והאכלתי אותם. וכן עשו הילדות העוזרות על-ידי. אף את פלוש המסכן שלי האכלתי. עכשיו מן הראוי לרחוץ את הילדים, הרהרתי בלבי, ולנקות מעט את החדר. בפינת החדר היו הברז והשוקת. הזזתי לשם ספסל. הוצאתי את מגבותיי ואת הסבון.

מי מן הילדות הקשישות תוכל לרחוץ ילד פעוט , כמו שאימא רוחצת את ילדה ?

– שאלתי.

– אני – התנדבה נערה נקייה לא-גדולה.

– אבל עדיין את קטנה, לא תוכלי. בת כמה את?

– בת שמונה – השיבה הנערה – אך תראי, הגברת, שאני יכולה. אני גם לגברת בלה תמיד עוזרת.

– גם אני יכולה לעזור – נענתה בענווה נערה קשישה, בעלת ידיים אדומות ותפוחות. הצצתי בידיה אלה ורציתי לדחות אותה. אבל היא הקדימתני ואמרה:

– אני בידיים האלה עשיתי כביסה גדולה אצל הגברת שלי, ואת כל הרצפה שטפתי. זה לא כלום שהן אדומות. הן רק נקפאו פעם. זה כבר לא כואב.

– איך קוראים לכן, ילדות?

– אני שמי האנקה פדר – ענתה הנערה הצעירה יותר.

– ואני שמי מאריה קובאלסקה – אמרה הקשישה.

– האם זהו שמך האמיתי?

כן, אני קיבלתי אפילו תעודת-לידה מן הכומר.

– אבל פה כבר לא דרושה לך תעודת-לידה זו של הכומר. פה לא צפויה לך שום סכנה, אם תאמרי מה שמך באמת.

– אבל אני אינני יכולה.

– מפני מה?

– אינני יודעת…

– ובכן, טוב, עכשיו ננסה לעבוד יחד. ניקח תחילה את הילדים הצעירים ביותר.

– פה מחביאה הגברת בלה את המסרק – אמרה האנקה.

– יש לכם בשביל כל הילדים מסרק אחד?

– כן.

האנקה הקטנה עבדה במהירות ובזריזות להפליא. ו"מאריה" גילתה מיד כוח השפעה על הילדים.

– שירתתי אצל ילד גרמני – הסבירה לי.

– אלי, אלי! – התפללתי בלבי – עזור לי שאוכל לעזור לילדים הללו! שאוכל להחזיר אותם אל החיים ואל הבריאות, שאוכל להמציא להם את כל הדרוש: את התרופות, את המזונות, את ההלבשה ואת ביתם שאבד להם. שיהיו שוב ילדים ככל הילדים! עזור לי שאוכל להיות להם לאם ולאב! שבמקום ילדתי האחת שאבדה לי אהיה אם למאה ילדים! אלי, אלי, תן לי את הזכות הזאת, את האושר הזה.

(לנה קיכלר, מאה ילדים שלי)

מקור וקרדיט :

ילדות ונעורים בתקופת השואה: קטע מהספר "מאה ילדים שלי" – לנה קיכלר

 רקע על לנה קיכלר

בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, לנה קיכלר  ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברח' דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו אתמחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.

המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרךצ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו במשך שלוש שנים. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרתהעלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.

לנה קיכלר – זילברמן (Lena Kuechler – Silberman) נולדה בווייליצ'קה  (Wieliczka), ליד קרקוב (Krakow), בינואר 1910. היא למדה בגימנסיה עברית וסיימה לימודי פילוסופיה באוניברסיטה בקרקוב. התמחותה הייתה בפסיכולוגיה ובחינוך. לפני מלחמת העולם הייתה מורה בבית ספר יהודי בביילסקו (Bielsko) ולימדה גם בסמינר למורים.

בימי המלחמה, בזהות "ארית" שאולה, הצילה יתומים מגטו ורשה (Warszawa) והפקידה אותם במוסד קתולי. לאחר המלחמה אספה ילדים יהודים יתומים וחולים, מגיל 3 עד גיל 15, בתחילה – תוך שיתוף פעולה עם "הוועד היהודי המרכזי" בקרקוב, והקימה עבורם בית ילדים, בית ספר וסנטוריום בזקופנה (Zakopane) וברבקה (Zakopane & Rabka). מוסדות אלו נוהלו ברוח מורשתו של ינוש קורצ'ק (Janusz Korczak). במארס 1946 הצליחה להעביר את חניכיה ואת הצוות אל מחוץ לפולין שטופת האנטישמיות. הם הגיעו בסופו של דבר לצרפת, דרך צ'כוסלובקיה, ומשם עלו לישראל בתחילת 1949. הילדים הגיעו לקבוצת שילר ואומצו שם. לנה קיכלר – זילברמן עקרה לתל אביב, לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות, עסקה בפיקוח חינוכי ומאוחר יותר הקימה בגבעתיים שירות פסיכולוגי – חינוכי לילדי גנים ובתי ספר. היא יצאה לגמלאות ב – 1972.
נפטרה ביוני 1987, בגיל 77.

0

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *