סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה
עבודת הדוקטורט The Experience of Being a Hidden Child שכתבה ויקי גורדון (2002) מתמקדת בילדים שניצלו מכיוון שהסתתרו. המחקר מתייחס אליהם כאל קבוצה מובחנת ושונה מניצולים מבוגרים. בהיותם במסתור חלקם היו "נראים", כך למשל במנזרים, בבתי יתומים או אצל משפחות נוצריות, ואילו אחרים הסתתרו פיזית והוסתרו מעין רואה. רוב הילדים חוו את שני המצבים במסתור.
במחקר רואיינו 11 ילדים שהסתתרו וניצלו ונעשה ניתוח פנומנולוגי כדי להבין לעומק את משמעות החוויה שעברו. מניתוח העדויות עולה שהרגע המכונן בחוויית המסתור היה הצורך להדחיק את יהדותם. ההסתתרות אילצה אותם להתכחש לליבה של זהותם, כולל לשמם, למשפחתם ולקשרים אחרים כדי להסתיר את היותם יהודים. הוויתור הזמני על הזהות היהודית יצר ריק רגשי וחוסר ודאות לגבי גורלם וחרדה שלא יוכלו לזכור את עברם. חלקם דבקו בנצרות גם בתום המלחמה מתוך הכרת תודה והזדהות ואצל אחרים נוצר קונפליקט האם להישאר בדת הנוצרית או לחזור ליהדות.
ההסתתרות הייתה מלווה גם בפחד תמידי, ובתחושה של חיים נורמליים שנעצרו, לעיתים לתקופה של שנים אחדות. זו הייתה תקופה של מתח בין להיות או לא להיות. תקופה אמביוולנטית של שייכות או ריחוף בין שני העולמות – העולם היהודי והעולם הנוצרי.
מצב של ניתוק רגשי והתכנסות פנימית עולה מהתיאורים של כל הניצולים שרואיינו, וזאת כדרך להתמודדות עם הטראומה של ילדותם. עבור רבים מהם ההישרדות הפיזית לא בהכרח השליכה על ההישרדות הנפשית והם המשיכו להאבק בקשיים נפשיים גם כאשר חזרו לחיים נורמליים.
מקור:
